ע"פ 3190/13 ניסים פינס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי שהושת על המבקש בגזר דין בגין הרשעה בביצוע עבירות מין בקטינות.

1.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' סגל , מ' יועד הכהן ו ב' גרינברגר ) בכתב אישום מתוקן שכלל שני אישומים: האישום הראשון נגע לעבירות של אינוס הקטינה ל' שטרם מלאו לה 14 שנה שלא בהסכמתה החופשית, תוך ניצול מצבה וגרימת חבלה גופנית; ומעשה סדום בקטינה בנסיבות זהות. האישום השני עניינו עבירה של מעשה מגונה בקטינה מ' שטרם מלאו לה 14 שנה שלא בהסכמתה החופשית, והחזקת נכסים שהושגו בפשע (שתי הקטינות תכוננה להלן: המתלוננות ).

2.

ביום 18.3.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש. בית המשפט עמד על חומרתן הרבה של העבירות שביצע ועל הנזק הרב שנגרם מהן, אשר נלמד מתסקירי נפגעות העבירה שהונחו לפתחו. בצד זאת הביא בית המשפט בחשבון שיקולים לקולה, ובהם הודאת המבקש בביצוע המעשים שיוחסו לו ונסיבות חייו הקשות. בהינתן כל אלה, נגזרו על המבקש 15 שנות מאסר בפועל; עונשי מאסר על תנאי של שנתיים ושישה חודשים, בנסיבות שפורטו בגזר הדין; ופיצויים למתלוננות: לטובת המתלוננת ל' נפסקו פיצויים בסך 60,000 ש"ח, לתשלום ב-20 תשלומים חודשיים החל מיום 1.4.2013; ולטובת המתלוננת מ' פיצוי בסך 30,000 ש"ח בתנאים זהים.

3.

ביום 2.5.2013 הגיש המבקש ערעור על גזר הדין, אשר כוון לחומרת העונש. בנימוקי הערעור נטען כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא נתן בעת גזירת הדין משקל מכריע לחוות דעת רפואית שהוגשה, שלפיה קיים פגם אורגני מולד במוחו של המבקש, אשר בינו לבין ביצוע העבירה קיים קשר סיבתי. עוד נטען כי העונש שהוטל על המבקש מופלג בחומרתו, וחורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים.

4.

בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים שבגזר הדין. בבקשה זו טען המבקש כי רמת הענישה שנגזרה עליו, ובכלל זה תשלום הפיצוי, חורגת מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות, ומשכך – נוצר מכלול עונשי חמור במיוחד. בנסיבות אלה סבור המבקש כי לא מן הנמנע כי בערעור יופחת סכום הפיצוי, ולו במידת מה. לעניין סיכויי הערעור חזר המבקש על עיקר טענותיו שבהודעת הערעור; ואשר לשיקולי מאזן הנוחות טען כי הוא חסר כל, משום שנעצר בגיל צעיר וטרם הספיק לצבור נכסים. במצב דברים זה, כך המבקש, אין בידיו המשאבים הכלכליים לתשלום הפיצויים הגבוהים שהושתו עליו בבית המשפט קמא. עוד הוסיף המבקש כי דחיית התשלום לא תשנה את מצבן של המתלוננות לרעה.

5.

המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי. בתגובתה צוין כי ל' מתנגדת אף היא לעיכוב; וכי את עמדת מ' לא ניתן היה להשיג עד למועד הגשת התגובה. תחילה נטען כי המבקש הגיש בקשתו ביום 1.5.2013, היינו: לאחר שכבר היה אמור לשלם את התשלום השני על חשבון הפיצוי. עובדה זו, כך לפי המדינה, מצדיקה את דחיית בקשתו על הסף. המדינה סבורה כי יש לדחות את הבקשה גם לגופם של דברים. לעניין סיכויי הערעור נטען כי אלה אינם גבוהים, נוכח הנזקים המשמעותיים שנגרמו למתלוננות ובשל כך שסכומי הפיצוי שנפסקו נמוכים מהתקרה הקבועה בחוק. אשר למאזן הנוחות נטען כי הכלל הוא כי מצבו הכלכלי של המבקש, כשלעצמו, אינו שיקול בשאלת עיכוב ביצוע פסק דין כספי; וכי אין לשמוע לטענת המבקש שלפיה דחיית התשלום לא תגרום כל נזק למתלוננות, שכן מטרת הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) היא להיטיב את מצב נפגע העבירה.

דיון והכרעה

האם נדרש קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה דנן?

6.

עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב פיצוי שבגזר דין. טרם נכריע בבקשה לגופה, יש להשיב על שאלה דיונית שאותה היא מעוררת: האם ישנה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה המכוונת כל-כולה לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי שנפסק, במסגרת ערעור על גזר דין (המכוון גם לרכיבים נוספים שנקבעו בו)? בא-כוח המבקש טען כי קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה דנן מתחייב על רקע הוראות החוק וההלכה הפסוקה בנדון. מנגד, עמדת המשיבה היא כי בבקשה מעין זו אין צורך לקיים דיון בעל-פה במעמד הצדדים, שכן בקשה מסוג זה אינה נופלת בגדרי זכותו החוקתית של נאשם להיות נוכח בהליכים פליליים. במצב זה סבורה המדינה כי יש מקום לחסוך זמן ומשאבים של רשויות המדינה השונות – בית המשפט, הפרקליטות ושירות בתי הסוהר – ולאפשר לבית המשפט להכריע בעניין על סמך הכתובים.

7.

לאחר בחינת טענות הצדדים – הגעתי למסקנה כי הדין אינו מחייב

קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים בגזר דין פלילי. אכן, נוכחות נאשם בהליך הפלילי היא זכות ראשונה במעלה (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 793, 797 (2003); בג"ץ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 769, 783-781 (1996)). בנוכחות הנאשם בהליך יש כדי לשרת את התכלית החשובה של התרשמות בלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהצדדים המתדיינים לפניה (בג"ץ 4652/95 שאול נ' שר המשפטים , פ"ד מט(3) 827, 830 (1995)). כלל הוא, אפוא, כי אין לנהל משפט פלילי בהיעדרו של הנאשם, אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק. דברים אלה ברורים ואינם דורשים ביאור נוסף בכל האמור בהליכים המתנהלים בערכאה המבררת, שכן בעניין זה מורינו סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ), כך:

נוכחות הנאשם

126.באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו.

גם בערעור על הכרעתה של הערכאה הדיונית נדרשת נוכחות הנאשם בדיון. כך מתחייב מסעיף 208 לחוק:

דיון בפני בעלי הדין

208.הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית המשפט לדון בערעור לא בפניו, או, אם המערער הוא שלא התייצב – לדחות את הערעור מטעם זה בלבד.

8.

הנה כי כן, בדיון בערכאה המבררת ובדיון בערכאת הערעור – נדרשת נוכחות הנאשם. ברם, אף שהוראת סעיף 126 מנוסחת בלשון כללית ("לא יידון אדם בפלילים") – מצויה היא בפרק ה' לחוק ("הליכי המשפט") העוסק בערכאה ראשונה. לגבי ערעור פלילי נאמר בסעיף 208 – שנכלל בפרק ו' העוסק בערעור על ההליך העיקרי בפלילים – כי "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין" (בכפיפות לסייגים מסוימים).

שאלה שזכתה לדיון בפסיקתנו היא האם בסוגים מסוימים של הליכי ביניים במסגרת הערעור (כגון בקשה לעיכוב ביצוע פסילה של רישיון נהיגה) מתחייבת, על רקע האמור, נוכחותו של הנאשם (השוו: ע"פ 6806/06 גלרמן נ' מדינת ישראל , פסקה ח(2) (14.9.2006)). בע"פ 9043/12 דהן נ' מדינת ישראל (23.4.2013) (להלן: עניין דהן ), שבו דובר בבקשה לעיכוב ביצוע תשלומי קנס ופיצוי שנגזרו על המערער, סברה השופטת ע' ארבל כי פרשנות החוק אינה שוללת אפשרות שבבקשה לעיכוב ביצוע תשלום קנס או פיצוי לא תהיה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים. זאת, בהסתמך על כך שסעיף 87 לחוק העונשין – שמהווה את המקור התחיקתי לבקשה לעיכוב ביצוע עונש בפלילים – אינו מורה כיצד יישמעו טענות בבקשה מסוג זה. אף על פי כן, החליטה שלא לסטות מההלכה שנפסקה בעניין אלטורי (ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל , פסקה ז(1) (31.12.2007)), שם נקבע, בהקשר של עיכוב ביצוע עונש פסילת רישיון נהיגה, כי הדין המצוי מחייב עריכת דיון במעמד הצדדים – אף שלעמדת השופטת ע' ארבל , "ייתכן ויהיה בעתיד מקום לשוב ולבחון את הסוגיה מחדש" (עניין

דהן , בפסקה 13).

9.

להשקפתי, בשונה מעניין דהן ,

כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי בלבד

(להבדיל מקנס), לא חל הכלל בדבר קיום דיון במעמד הצדדים . אסביר טעמיי.

האפשרות לפסוק פיצויים לקורבן העבירה מעוגנת בסעיף 77 לחוק העונשין. ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 418 (2002) נבחנה השאלה אם הוראת סעיף 77 לחוק העונשין היא הוראה הקובעת עונש, או שמא היא הוראה הקובעת תרופה אזרחית. בדעת רוב קבע השופט (כתארו אז) מ' חשין כי הסמכות לפסוק פיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין – סמכות אזרחית היא. ובלשונו:

"עיקר הוא, לדעתי, בצופן הגנטי של הסמכות לפסוק פיצויים לנפגע, זו הסמכות שבסעיף 77 לחוק [...]. צופן גנטי זה צופן אזרחי הוא בבירור – צופן גנטי אזרחי להבדילו מצופן גנטי פלילי. רק במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר; רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרם לו. והעובדה, כשהיא לעצמה, שהוראת סעיף 77 באה בחוק העונשין ולא בדין האזרחי – [...] – עובדה היא שמשמעותה המשפטית אינה אלא טפלה" ( שם , בעמ' 459).

על העיקרון שלפיו מדובר בסמכות אזרחית באופייה ובמאפייניה חזר בית המשפט מאז פעמים רבות בהקשרים שונים (ראו: עניין דהן , בפסקה 11; ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 31-30 (30.11.2011); ע"פ 7957/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (23.9.2008); ע"פ 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל , פסקאות 20-19 (16.4.2008)).

10.

יודגש כי ערעור המכוון אך ורק לחיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, מסווג כערעור על "פסק-דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו" (סעיף 78 לחוק העונשין), היינו: כערעור אזרחי לכל דבר ועניין. כנגזרת, בקשה לעיכוב ביצוע שתוגש במסגרת ערעור המכוון לרכיב הפיצוי בלבד, תטופל כפי שמטופלת בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי (קרי, ללא קיום דיון במעמד הצדדים). בצד האמור, גם במקרים שבהם נכרך הערעור על הפיצויים בערעור על יתרת רכיבי גזר הדין (לפי הוראת סעיף 78 סיפה לחוק העונשין), נפסק כי התנאים המהותיים לעיכוב ביצוע תשלום מסוג זה דומים בטיבם לתנאים המצטברים הנוהגים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי בהליך אזרחי (ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל

(11.6.2007); ע"פ 8457/06 אוחיון נ' מדינת ישראל

(13.12.2006)). להשקפתי, אין יסוד להבחין בין הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים במסגרת ערעור המכוון לרכיב הפיצויים בלבד (כלומר, ערעור אזרחי) לבין בקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים בלבד – במסגרת ערעור המכוון לרכיבים נוספים שבגזר הדין (כלומר, ערעור פלילי). בכך נבדל ענייננו מעניין דהן , שבו נתבקש עיכוב ביצוע של תשלומי קנס ופיצוי . כלומר, בעוד שבעניין דהן

התייחסה הבקשה לעיכוב ביצוע גם לרכיב עונשי במובהק (הקנס), הבקשה שלפנינו אינה מכוונת אלא לרכיב הפיצויים, שהוא כאמור סעד בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים – הן מבחינת המהות, הן מבחינת סדרי הדין.

אמור מעתה: בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים שנפסקו במסגרת גזר דין פלילי – לא נדרש קיום דיון במעמד הצדדים, וניתן להכריע בה על יסוד הכתובים כאילו היה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי. מובן כי אין בכך כדי לגרוע מן האפשרות לקיים דיון בעל-פה – הכול לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בענייננו, לא ראיתי כי יש לעשות כן.

לגופם של דברים

11.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת עמדת המתלוננת ל' שהובאה באמצעות בא-כוח המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כאמור לעיל, בבחינת עיכוב ביצוע פיצוי יש לשאוב השראה מן השיקולים לעיכוב ביצוע פסק דין כספי בהליך אזרחי, שם יש להוכיח שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": כי לערעור סיכויים טובים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע. בענייננו, לא מצאתי להידרש לשאלת סיכויי הערעור, משום ששיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה. המבקש טוען כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשאת בתשלום הפיצויים שנפסקו. כידוע, ברגיל לא די בכך כדי לעכב ביצועו של פסק דין כספי, ו על המבקש במקרים אלו להראות כי אם יזכה בערעורו, לא יוכל לגבות את כספו בחזרה מן המשיב (ע"פ 2589/05 מקייבסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (15.11.2005); ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ , פסקה 9 (7.1.2009)). כזאת לא נעשה בענייננו, שכן טענת המבקש לא נתמכה בכל תשתית עובדתית שיהא בה כדי לסייע לו. זאת ועוד; המבקש גורס כי מצבן של התלוננות לא יורע אם יידחה התשלום. אין בידי לקבל טענה זו. מתן סעד לנפגע העבירה בטווח זמנים קצר הוא אחד מתכליותיו הבולטות של פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין (ע"פ 8745/08 לעיל, פסקה 30). בענייננו, הפיצוי הכספי נדרש להטבת הנזקים שנגרמו למתלוננות, שעל חומרתם עמד בהרחבה בית המשפט קמא. חרף זאת השתהה המבקש בתשלום, אף שבית המשפט קמא הורה על הסדרי תשלום נוחים. זוהי כשלעצמה סיבה לא להיעתר לבקשה לעיכוב הביצוע (ראו והשוו: ע"פ 10209/03 שפיר נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (26.11.2003)). בהקשר זה יש אף לתת את הדעת לכך שבית המשפט המחוזי הורה על פריסת הפיצוי ל-20 תשלומים. במצב זה, גם אם יופחת סכום הפיצוי בערעור – ומובן שאיני נוקט בעניין זה כל עמדה – אין מקום להימנע מתחילת ביצוע התשלום. אין צורך לשוב ולהכביר מילים על הסבל הרב שסבלו המתלוננות. בהיעדר נסיבות חריגות – שלא מצאתי שקיימות בענייננו – אין עילה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית אפוא.