ע"פ 6220/06 אנטולי ספרבציקוב נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל בן שנתיים וחצי, שהושת על המבקש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים טימין , שפירא

ו ברוש ) ביום 27.6.2006, בת"פח 1072/03.

2.המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של אינוס וניסיון למעשה סדום. ואלה עיקרי העובדות שלעניין, כפי שנקבעו בהכרעת-הדין: המבקש, כבן 62, רופא במקצועו, עלה ארצה מטג'קיסטאן בשנת 1994 והצטרף לאשתו ולשלושת ילדיו שעלו לישראל לפניו. המבקש הכיר את המתלוננת, כבת 50, באמצעות חברים משותפים. כשבועיים אחרי שהכירו, לאחר בילוי משותף של המבקש עם המתלוננת ובתה במסיבה, נסעו המבקש והמתלוננת לחוף הים, שם ישבו ברכב, שוחחו מספר שעות, האזינו למוסיקה ואף שתו כמחצית בקבוק וודקה. המבקש החל לנשק וללטף את המתלוננת, וזו שתפה עמו פעולה. בהמשך, פתח המבקש את מכנסיו ודרש מהמתלוננת לבצע בו מין אוראלי, תוך שניסה להחדיר את איבר מינו לפיה. המתלוננת התנגדה, נאבקה בו, שרטה את פניו והצליחה לדחוף אותו מעליה ונמלטה מהרכב. תוך כדי בריחתה לכיוון חוף הים, מעדה המתלוננת, נחבלה בראשה ואיבדה את הכרתה. צוות נט"ן שהוזעק למקום, הציע למתלוננת להתפנות עמו, אך היא דחתה את ההצעה וביקשה מהמבקש שיסיע אותה לביתה, משסברה שהוא לא יעז להוסיף ולהרע לה. המתלוננת, שהכרתה היתה מעורפלת, התיישבה במושב האחורי שברכבו של המבקש, והמבקש הסיע אותה לאזור מבודד בחוף, עצר את רכבו ופתח את דלתו האחורית של הרכב. המבקש הוציא את רגליה של המתלוננת מחוץ לרכב, הפשיט את בגדיה התחתונים, פתח את מכנסיו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוקו בתוכה. כל זאת עשה המבקש במפתיע ובזריזות, בלא הסכמתה של המתלוננת, תוך ניצול העובדה כי היתה במצב פיסי ונפשי שמנע ממנה להתנגד למעשיו. המתלוננת ביקשה מהמבקש שיחזירה לביתה. בדרך, לאחר חילופי דברים ביניהם, שלא זה המקום לפרטם, זרק המבקש לעבר המתלוננת 400 ש"ח ואחר-כך הסיעה לביתה.

3.בית-המשפט המחוזי גזר על המבקש ארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, וכן פיצוי למתלוננת בסך 4,000 ש"ח. בית-המשפט ציין כי מעשיו של המבקש הנם כעורים וחמורים עד מאוד ומחייבים ענישה ממשית ומכאיבה. בית-המשפט הביע דעתו כי לא היו כאן "יחסים בין שיכורים" והזכיר את ההלכה לפיה שכרות מרצון אינה מהווה חסינות מענישה. בית-המשפט שקל את דבריהם הנרגשים של ילדי המבקש והחשש שהביעו מהשפעת המאסר עליו, בשל היותו חלש אופי ובשל מצבו הנפשי הדיכאוני. כן שקל את "נסיבות חייו ועליבותו" של המבקש, את גילו, את העובדה כי למרות מצבו לא הסתבך בעבר עם החוק ואת בקשותיה של המתלוננת, אשר הביעה אמפטיה ורחמים עליו. בית-המשפט המחוזי נעתר חלקית לבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בית-המשפט ציין את תקופת המאסר "שאינה ארוכה דיה באופן שאם יחליט בית המשפט העליון לשנות אותה, עלול להיות מאוחר מדי מבחינת התוצאה כלפי הנאשם". כן ציין בית-המשפט כי המבקש היה משוחרר עד ליום גזר-הדין וכי התנהגותו היתה ללא דופי. לפיכך, הורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר ל- 45 ימים, כדי לאפשר למבקש להגיש ערעור ולבקש במסגרתו את עיכוב הביצוע.

4.בבקשתו זו לעיכוב הביצוע, שהוגשה במקביל לערעורו על פסק-הדין, טוען המבקש כי סיכויי ערעורו על ההרשעה טובים הם, וכך גם (לחלופין) לעניין העונש. המבקש טוען כי במהלך עדותה ביקשה המתלוננת לבטל את התלונה שהגישה נגדו. כן ציין המבקש את גילו, את השכלתו ואת עברו הנקי. המבקש מדגיש כי היה משוחרר במהלך כל תקופת המשפט, משך כארבע שנים, והתייצב במועד לכל הדיונים. לאור כל אלה, ונוכח תקופת המאסר בפועל הקצרה יחסית, שהושתה עליו, טוען המבקש כי יש לעכב את ביצוע עונש המאסר כדי לאפשר לו למצות את הליך הערעור.

המדינה, מצדה, מתנגדת לעיכוב הביצוע. לטענתה, סיכויי הערעור על ההרשעה הנם קלושים. אשר לעונש, מציינת המדינה כי החליטה להגיש ערעור על קולתו. כן טוענת היא כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע לא תסכל את ערעורו של המבקש.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אכן, העבירות בהן הורשע המבקש הנן חמורות עד מאוד, והעונש שהוטל עליו אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בכגון דא. עם זאת, ומבלי לנקוט עמדה באשר לסיכויי הערעור, הרי שיש ליתן את הדעת לכך שהערעור מופנה גם כנגד ההרשעה ומעלה טענות שונות הטעונות בירור. על כן, ובשים לב למשך תקופת המאסר, לנסיבותיו האישיות של המבקש, לגילו ולעברו הנקי, לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, להיותו משוחרר במהלך ניהול המשפט ולכך שהתנהגותו בערכאה הדיונית היתה "ללא דופי", כקביעת בית-המשפט המחוזי, אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל עד למתן פסק-הדין בערעור. מובהר בזה, כי עיכוב הביצוע לא יחול על תשלום הפיצויים למתלוננת (ובא-כוח המבקש גם חזר בו מן הבקשה לעניין זה).

לסיכום, הבקשה מתקבלת. תנאי השחרור בערובה של המבקש יישארו על כנם.