ע"פ 735/08ברהום אסלם נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' אפעל-גבאי) בביצוע מספר עבירות תעבורה: הפקרה לאחר פגיעה, חוסר זהירות, פניה שמאלה בצומת, חבלה של ממש, ותאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף (אי עצירה אחרי פגיעה; הזזת רכב ממקום התאונה; אי דיווח). נוכח הרשעתו, הוטלו עליו העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 5 חודשי מאסר על-תנאי כשהתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור את העבירה של הפקרה לאחר פגיעה; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 8 שנים; וכן פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.

2.על-פי העובדות המתוארות בהכרעת הדין ושבהן הורשע, ביום האירוע נהג המבקש באוטובוס זעיר מכיוון הישוב אבו-גוש לצומת נטף. בהגיעו לצומת נטף, פנה המבקש שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לאופנוע שנסע מולו בכיוון הנגדי של הכביש ורכבו פגע באופנוע וברוכבו (להלן: המתלונן ). למרות שידע כי פגע באופנוע ובמתלונן, המשיך המבקש בנסיעה ונמלט מהמקום בלא להושיט עזרה למתלונן ובלא לדווח למשטרה על התאונה. כתוצאה מן התאונה נגרמו למתלונן פגיעות שונות בגוף והוא פונה לבית חולים. כן נפגעו רכבו של המבקש והאופנוע.

3.בית המשפט המחוזי נדרש בהכרעת הדין בעיקר לשאלת זהות הרכב הפוגע, אשר הוגדרה על-ידו כשאלה היחידה שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. הוא בחן את חומר הראיות והעדויות ומצא על בסיסם של אלו כי קיימת התאמה מלאה בין שברי פנס רכב שנמצאו בזירת התאונה לבין הפנס שהיה מותקן ברכבו של המבקש. התאמה זו הוגדרה על-ידי בית המשפט כראיה חותכת למעורבות רכבו של המבקש והמבקש עצמו בתאונה, ומכאן קבע בית המשפט כי התביעה ביססה את אחריותו של המבקש לביצוע העבירות בהן הואשם מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט ציין כי מדובר בפסיפס של ראיות נסיבתיות אשר בהשתלבותן מובילות לכלל מסקנה חד-משמעית ויחידה בדבר אשמתו של המבקש והוסיף וציין כי גרסת המבקש ועדיו תמכה גם היא במסקנה בדבר הרשעה.

4.בגזר דינו עמד בית המשפט על נסיבותיו האישיות של המבקש, פירט את הטיעונים שהעלו בפניו הצדדים לעניין העונש ובחן את רמת הענישה הנוהגת בפסיקה בהתייחס לעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. לזכותו של המבקש ציין בית המשפט כי מדובר בבחור צעיר בן 36, בעל עבר פלילי ותעבורתי לא מכביד, חיובי בדרך כלל, עובד לפרנסתו ומסייע למשפחתו ולסביבתו. כן צוין כי המבקש סיים 12 שנות לימוד כתלמיד מצטיין, התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה ובשל קשיים כלכליים של משפחתו נאלץ לשאת בעול פרנסת המשפחה וויתר על התפתחותו האישית. לחובתו של המבקש הדגיש בית המשפט בעיקר את חומרת העבירות בהן הורשע, כשבראשן העבירה של הפקרה לאחר פגיעה, ואת הדרגה הגבוהה של אנטי-חברתיות המגולמת בהן. כן הודגשו נסיבות ביצוען של העבירות ובכללן העובדה כי המבקש לא לקח אחריות למעשיו, נמלט מזירת התאונה למרות שהבחין בתוצאותיה ותוך הותרת המתלונן פצוע על הכביש, וכן לא הזעיק את כוחות ההצלה למקום ולא דיווח על התאונה למשטרה. בסיכומו של דבר איזן בית המשפט בין השיקולים השונים לחומרה ולקולה וגזר את דינו של המבקש כפי שפורט.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. משתחילת ריצוי עונש המאסר נקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי ליום 10.2.08, עניינה של הבקשה הנוכחית הוא בעתירת המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור שהגיש.

5.לטענת המבקש, עיכוב ביצוע עונש המאסר נדרש לאור סיכוייו הגבוהים של הערעור, כפי שעולה מהפגמים המהותיים שנפלו לשיטתו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר להכרעת הדין, טוען המבקש כי לאור טענת האליבי המוצקה והמבוססת שהעלה, אשר לפיה שהה בעת התאונה במוסך יחד עם רכבו, נותר בחומר הראיות ספק סביר באשר לאשמתו. לדבריו, טענת אליבי זו נתמכת בגרסתם של גורמים שונים ובמסמכים שונים שהוצגו. כן טוען הוא כי הוכח באופן חד-משמעי כי השבר בפנס של רכבו לא היה קשור לתאונה נשואת כתב האישום אלא נגרם בתאונה קודמת וכי הוכח שסמוך לאחר האירוע עבר את הגבול מישראל למצרים ומכאן כי לא יכול היה להיות מעורב בתאונה. מעבר לכך, התייחס בא-כוחו של המבקש בהרחבה לאלמנט ה"מקריות" המאפיין לדעתו תיק זה, וזאת בפרט על רקע העובדה שהשוטרים שאספו את שברי הפנס בזירת התאונה הם אלו שמצאו בהמשך - ובאקראי - את רכבו של המבקש וקישרו אותו לתאונה; וכן על רקע העובדה כי שברי הפנס שנמצאו בזירת התאונה לא צולמו וכי הם הודבקו על-ידי אחד מהשוטרים. לדברי הסנגור, שאלת זהותו של האדם שנהג ברכב במועד התאונה לא לובנה די הצורך על-ידי בית המשפט המחוזי, וכך לא ניתן המשקל הראוי לעובדה כי כשהרכב אותר לא נהג בו המבקש אלא אחיו ולכך שגם בתאונה קודמת בה היה הרכב מעורב לא היה זה המבקש שנהג בו.

אשר לגזר הדין, מתאר בא-כוח המבקש בהרחבה את נסיבותיו האישיות של מרשו, ובפרט את העובדה כי מדובר בבחור צעיר, הנושא מגיל צעיר בעול פרנסת משפחתו ובשל כך נאלץ לוותר על לימודים באוניברסיטה. כן צוין כי לאורך ניהול ההוכחות בתיק, במשך תקופה של שנתיים, היה המבקש משוחרר בתנאים מגבילים והצדיק את האמון שניתן בו. מכאן, טוען המבקש כי אין כל מניעה לאפשר לו שלא להחל בריצוי עונשו עד להכרעה בערעור. לדבריו, במידה ותחילת ריצוי המאסר לא תעוכב, עלול הוא לרצות את חלקו הארי של העונש עד לשמיעת הערעור, דבר שירוקן את משמעות הערעור מתוכן.

6.המדינה מתנגדת לבקשה. לדברי בא-כוחה, טענות בא-כוח המבקש מופנות בעיקרן כנגד ממצאי בית המשפט המחוזי שנקבעו על בסיס חוות-דעת מומחה - אשר לא הועלו כלפיה טענות - וכן על בסיס האמון שבית המשפט נתן בעדים השונים. מכאן, כי הסיכוי שערכאת הערעור תתערב בממצאים אלו אינו גבוה. עוד טען בא-כוח המדינה כי משך תקופת המאסר שהוטל על המבקש אינו קצר במידה המקימה חשש כי הערעור יתייתר אלמלא יעוכב ריצוי העונש ועל כן גם בהיבט זה אין הצדקה להורות על עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את הטיעונים שהביאו בפניי הצדדים, מצאתי - הגם שלא בלי היסוס - כי יש מקום להיעתר לבקשה.

המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו ומשהורשע כאמור ונגזר דינו, לא עומדת לו עוד חזקת החפות שעמדה לו עד עתה. הכלל הוא איפוא כי עליו להחל בריצוי העונש באופן מיידי. אף על פי כן, לבית המשפט מוקנה כידוע שיקול-דעת להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור, וזאת לאחר בחינת שיקולים שונים ואיזונם זה מול זה. במסגרת זאת, על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; את אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; את טיב הערעור שהוגש וסיכויי הצלחתו, את עברו הפלילי של המבקש ואופן התנהגותו במהלך המשפט וכן נסיבות אישיות מיוחדות של המבקש. כל זאת, יש להזכיר, על רקע האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק ובביצוע מיידי של עונשי מאסר (וראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000)).

בנסיבות העניין, ומבלי לקבוע דבר לגופו של הערעור, לא אוכל לומר כי סיכויי ערעורו של המבקש על עצם הרשעתו הינם גבוהים. אזכיר, כי בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק ולאחר בחינת חומר הראיות בתיק, הרשיע את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כפי שצוין בהכרעת הדין, הראיה המרכזית לאשמתו של המבקש התבססה על חוות-דעת מומחה שנערכה על-ידי סגן ראש מעבדת סימנים וחומרים במז"פ. בית המשפט קיבל את עמדתו של המומחה, אשר אף העיד בבית המשפט, תוך שציין כי המבקש לא הגיש חוות-דעת נגדית להפרכת מסקנותיו של המומחה. עוד מצא בית המשפט כי בגרסת המבקש ועדיו היה כדי לתמוך במסקנה המרשיעה והוא אף הוסיף וציין כי המבקש נמצא משקר וכי גרסתו נמצאה בלתי מהימנה. בנוסף, הפנה בית המשפט להצהרת באי-כוח הצדדים לפיה על אף שהבעלות ברכב רשומה על שם אחיו של המבקש, המבקש הוא הבעלים האמיתי של הרכב, הרכב נמצא תמיד ברשותו והוא היחיד הנוהג בו (וראו בעניין זה: פסקה 9 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי).

יחד עם זאת, שילוב של מספר גורמים הביא אותי למסקנה כי יש מקום לחרוג במקרה דנן מן הכלל ולאפשר למבקש למצות את הליך הערעור בטרם יחל בריצוי העונש. ראשית, אף בהתחשב בקביעותיו ובממצאיו של בית המשפט המחוזי כפי שפורטו לעיל, אין לומר לטעמי כי הרשעתו של המבקש בוססה אך ורק על קביעות בענייני עובדה ומהימנות. שנית, ובפרט, דומה כי לא ניתן לדחות על הסף את טענת הסנגור כי שאלת זהותו של הנהג הפוגע לא התבררה עד תום. שני אלו, על רקע נסיבותיו המיוחדות משהו של התיק והעובדה כי ערעורו של המבקש אינו מופנה אך כנגד חומרת העונש אלא אף כלפי עצם הרשעתו, מצביעים כי לא יהיה זה נכון להתייחס בביטול גמור לסיכוייו של הערעור להתקבל. לכך מצטרפות נסיבותיו האישיות של המבקש. מדובר בבחור צעיר, שהוא - כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר דינו - אדם חיובי בדרך כלל, עובד לפרנסתו ומסייע למשפחתו הקרובה ולסביבתו, אשר לאור הקשיים הכלכליים של המשפחה, נאלץ לוותר על התפתחותו האישית. אין להתעלם גם מן העובדה כי המבקש היה משוחרר לאורך ניהול ההליך נגדו, תקופה של כשנתיים, ולא הפר את האמון שניתן בו. אשר לתקופת המאסר שהוטלה על המבקש. אכן, זו אינה קצרה במיוחד. ואולם, מנגד יש לומר כי היא גם אינה ארוכה באופן יחסי למקרים אחרים בהם עוכב לעיתים ביצוע המאסר (והשוו: ע"פ 4444/06 פישר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.6.2006); ע"פ 6220/06 ספרבציקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.9.2006); ע"פ 1846/07 קמבז נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 12.3.2007)).

אשר על כן, בסיכומו של דבר ועל בסיס כל האמור, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה וכך אני מורה. עיכוב ביצוע עונש המאסר עליו הורה בית המשפט המחוזי, בתנאים שקבע, יישאר בתוקפו עד להכרעה בערעור.