ע"פ 6221/06 ויקטור שוליקין נ. מדינת ישראל

השופטת

ד' ברלינר:

המערער הורשע בבית משפט קמא על סמך הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למשעי זנות, כליאת שוא והחזקת מקום לשם עיסוק בזנות.

כתב האישום כלל 11 נאשמים שהמערער נמנה עימם. למערער ספציפית יוחסו העובדות הבאות: המערער ניהל מקום לשם עיסוק בזנות. בשלב מסוים החזיק במכון שברשותו את המתלוננת שהובאה ארצה ממולדובה על-ידי אחרים לצורך עיסוק בזנות. המתלוננת הוחזקה מלכתחילה במכוני ליווי אחרים ובחודש אוגוסט 2002 הועברה לידיו של המערער על מנת שהוא יחזיק בה ויפקח על עבודתה בזנות. המערער החזיק במתלוננת ונעל אותה במכון שברשותו כך שלא תוכל לצאת ממנו. המערער שילם למתלוננת 15% מן האתנן ששילמו הלקוחות ואת יתר 85 האחוזים, חלק עם שותפיו.

בבית משפט קמא הגיעו הצדדים להסדר טיעון אשר מכוחו עתרה המדינה להטיל על המערער עונש מאסר בפועל של 18 חודשים. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי של 16 חודש. המדינה הסכימה כי המאסר על תנאי יופעל בחופף למאסר בפועל שיוטל, כאשר התוצאה המעשית היא שבגין העבירות בהן הורשע, תתווסף למערער תקופת מאסר של חודשיים. הסנגור רשאי היה לעתור להארכת המאסר על תנאי.

בית משפט קמא, מותב בראשותו של השופט ש' טימן והשופטות ש' ברוש ות' שפירא, אימץ את הסדר הטיעון ברף הגבוה והטיל על המערער 18 חודשי מאסר בפועל, כאשר אלה כוללים כאמור גם את הפעלתו של המאסר על תנאי.

על כך הערעור בפנינו.

בהודעת הערעור טוען הסנגור כי שגה בית משפט קמא כאשר לא נעתר לבקשה להסתפק במקרה זה בהארכת המאסר על תנאי. מספר ראשים בטיעונו של הסנגור: באשר לעבירות שבוצעו, הסנגור מפנה לכך כי חלקו של המערער היה קטן יחסית לחלקם של הנאשמים האחרים בפרשייה זו. המתלוננת, כך לשיטתו, הוחזקה על-ידי המערער יום אחד בלבד שבמהלכו בוצעו העבירות המיוחסות לו. המערער לא היה שותף להבאתה של המתלוננת ארצה לצורך עיסוק בזנות. הראש השני עניינו נסיבותיו האישיות של המערער. אכן, למערער הרשעות קודמות, אולם הוא שינה את אורח חייו, הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי – נשוי ואב לשני ילדים . את הדגש באשר לנסיבותיו האישות, שם הסנגור על מצבו הרפואי של המערער. המערער חולה בסוכרת. במהלך ריצוי עונש מאסר קודם נדבק גם בצהבת נגיפית ובכך כבר קיבל את עונשו גם אם לא מידי בית המשפט. הראש השלישי עניינו השוואת הענישה בינו לבין הנאשמים האחרים בפרשה זו. לדעת בא-כֹח המערער מהשוואה זו עולה כי בית המשפט החמיר עם המערער יתר על המידה.

לא מצאנו ממש בערעור זה ודעתנו היא כי אין מקום להתערב בענישה.

העבירות בהן הורשע המערער הן מן הנקלות והבזויות ביותר המצויות בספר החוקים. המערער סחר בגופה של המתלוננת, העסיקה בזנות וקיבל את רווחיה. על פי העובדות בכתב האישום, ספק אם יש בסיס לטענה כי מדובר ביום אחד בלבד. מקובל עלינו כי מדובר בתקופה קצרה יחסית ולכך ניתן משקל מלא בהסדר הטיעון שלו הסכימו הצדדים. את העבירות בהן הורשע המערער בתיק הנוכחי, ביצע כחודש בלבד לאחר ששוחרר ממאסר בתיק קודם בו הורשע בעבירות דומות. ניתן היה לצפות כי תקופת המאסר שריצה תהווה גורם מרתיע. בפועל, שב המערער לסורו מיד לאחר שהשתחרר. השוואת העונשים של כל המעורבים האחרים בפרשה אינה מצביעה על כך כי בית משפט קמא החמיר עם המערער ומכל מקום מדובר בהסדר טיעון שבית המשפט לא סטה הימנו.

כפי שצוין לעיל, למעשה נוספה למערער תקופת מאסר בת חודשיים בלבד ובכך ללא ספק נעשה עימו חסד. אין כל מקום להיעתר לבקשתו של הסנגור להארכת המאסר על תנאי שמשמעותה האופרטיבית היא כי בגין התיק הנוכחי, לא יוטל על המערער כל עונש מאסר, אפילו לא על תנאי. מצבו הבריאותי של המערער לא מנע בעדו את ביצוע העבירות שעל כן איננו יכול לשמש לו כחומת מגן לענין ריצוי המאסר. מכל מקום, חזקה על שלטונות בית הסוהר שיעניקו לו את הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו.

הערעור נדחה.