ע"פ 6223/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הרכב השופטים רביד, אפעל-גבאי ופרקש) לפיו הורשע המערער בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ומעשה מגונה- עבירה לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין. על המערער נגזרו 21 חודשי מאסר בפועל אשר יחלו להימנות מיום מעצרו – 23.12.05, וכן מאסר מותנה למשך 12 חודשים שלא יעבור במשך שלוש נים אחת העבירות בהן הורשע.

2.על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה, התגרש המערער מרעייתו (להלן: המתלוננת) בחודש ספטמבר 2005. בהגיעו ביום 9.12.05 לבקר את ילדיו, התפתח ויכוח בינו ובין המתלוננת, במהלכו סטר לה. ביום 23.12.05 נכנס המערער לדירת המתלוננת, דחף אותה ונעל את הדלת. המערער הפשיט את המתלוננת מבגדי פלג גופה התחתון בכוח ובניגוד לרצונה וחיכך את איבר מינו באיבר מינה עד שהגיע לפורקן. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, אך סוכם בין הצדדים על טיעון חופשי לעונש.

3.בית המשפט המחוזי קבע כי המעשים בהם הורשע המערער הינם חמורים ומבטאים התנהגות של המערער כלפי המתלוננת כאילו היא קניינו והוא רשאי לעשות בה כרצונו. בית המשפט סבר כי מחילתה של המתלוננת במכתבה על מעשיו של המערער מבטאת את "תסמונת האישה המוכה". בית המשפט ציין כי המתלוננת נמנעה מלבוא ולדבר ישירות בבית המשפט וכי נראה כי תמונת המצב מורכבת יותר מזו המוצגת במכתבה. בית המשפט התחשב אף בתסקיר שירות המבחן לפיו מתקשה המערער לקחת אחריות על בעיית האלימות שלו בכלל, ועל ביצוע המעשה המגונה במתלוננת בפרט ולכן אין הוא בא בהמלצה טיפולית. כמו כן עלתה מהתסקיר התרשמות כי המתלוננת עודה חשה מאוימת מפני המערער וחוששת משחרורו. מנגד, שקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המערער, ובהן את העובדה כי עברו הפלילי נקי, כי הודה בכתב האישום המתוקן וחסך את הצורך להעיד מהמתלוננת וכן חסך מזמנו של בית המשפט. עוד סבר בית המשפט קמא כי יש להותיר למערער פתח לשיקום ולא למצות עימו את הדין. לפיכך, כאמור, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער ל-21 חודשי מאסר בפועל, תוך המלצה לשלבו בתוכנית טיפולית.

4.הערעור בפנינו הינו על גזר הדין. בא-כוח המערער טען בפנינו כל שניתן לטעון למרשו. לטענתו, מדובר באדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, בן 40 ואב לשני ילדים. לטענת הסנגור מדובר במעידה חד פעמית על רקע משבר גירושיו מהמתלוננת. עוד ציין הסנגור כי המערער הביע חרטה על מעשיו. לטענתו התעלם בית המשפט מתיקון כתב האישום אשר הפחית את חומרת האירועים בהם הואשם המערער באופן משמעותי. לטענת הסנגור לא בחן שירות המבחן כל חלופה טיפולית שיקומית עבור המערער ולפיכך לא היה מקום להתחשב בהמלצתו. עוד טען הסנגור כי בית המשפט קמא לא נתן משקל למכתבה של המתלוננת בו היא מבקשת למחול לו על מעשיו. לטענתו, אין מדובר ב"תסמונת האישה המוכה" כפי שקבע בית המשפט קמא, שכן מהמכתב עולה כי המערער מעולם לא תקף את המתלוננת במהלך נישואיהם. עוד הדגיש הסנגור כי לא היה מקום להטיל את עונש המינימום כאשר כולו ירוצה כמאסר בפועל, ולא להטיל חלק ממנו כמאסר על תנאי.

בא-כוח המשיבה טען כי מדובר במעשה מגונה על גבול עבירת האינוס, אשר טומן בחובו ביזוי והשפלה למתלוננת. לטענתו, תסקיר שירות המבחן מלמד על יחסי שליטה של המערער על המתלוננת וכי התסקיר לא בא בהמלצה טיפולית עבור המערער. בא-כוח המשיבה ציין כי בית המשפט קמא התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ולא התעלם מהן.

5.דין הערעור להידחות. כפי שציין בית המשפט קמא, לא ניתן להפחית בחומרתם של המעשים בהם הורשע המערער. המערער תקף את גרושתו בשתי הזדמנויות וביצע בה מעשה מגונה שרף חומרתו גבוה. תסקיר שירות המבחן מצביע על יחסים בהם שלט המערער במתלוננת במהלך נישואיהם, והמעשים בהם הורשע מלמדים על רצונו להמשיך ולשלוט בה גם לאחר גירושיהם. נוהג זה של שליטה ויחס קנייני ומשפיל אל המתלוננת יש להוקיע בכל החומרה. יש להעביר מסר שהתנהגות כזו של בעל אל אשתו או אל גרושתו אינה מקובלת בחברתנו, לא באופן חד פעמי, וקל וחומר שלא באופן קבוע. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה כי המערער לא לקח אחריות מלאה על מעשיו. כמו כן עולה כי המתלוננת, למרות מכתבה שהוגש לבית המשפט קמא, עדיין חוששת משחרורו של המערער ומרגישה מאוימת ממנו. אף נסיבות אלו מצדיקות החמרה בעונשו של המערער. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון שלא למצות את הדין עם המערער ולהתחשב בנסיבותיו האישיות המקלות, בהעדר עבר פלילי ובהודאתו בכתב האישום המתוקן. איננו סבורים כי בית המשפט חרג ממתחם הענישה הסביר באזנו בין השיקולים העומדים על הפרק. אדגיש כי איננו מתעלמים מהתסקיר המשלים ומהתובנה שמגלה המערער עתה, לפיה עליו להימנע מכל קשר עם המתלוננת. עם זאת, איני סבורה כי תסקיר המבחן שהוגש בפנינו משנה את התמונה. התסקיר הינו תמציתי ואינו מוסיף רבות. אמנם בתסקיר נאמר כי המתלוננת לא הוטרדה על ידי המערער מאז מעצרו, אך בכך אין ללמד על החשש מהתנהגותו לאחר שישוחרר, חשש שאף התבטא בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי. קצינת המבחן לא קיימה שיחה עם המערער באופן אישי ולכן לא יכלה להתרשם מהפנמתו באופן אמיתי את הצורך להימנע מהטרדת המתלוננת ובוודאי מפגיעה בה לאחר שחרורו. כן אציין כי אמנם השיקול השיקומי והטיפולי הינו בעל משקל רב, אך אין להתעלם מהשיקול ההרתעתי החשוב במקרה זה, הן כלפי המערער עצמו, והן כלפי הציבור כולו. העונש שהוטל על המערער אמנם אינו קל, אך לא ניתן לומר כי הוא חורג מרף הענישה הראוי באופן אשר מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.