ע"פ 6223/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים רביד, אפעל-גבאי ופרקש ), בת"פח 887/05, מיום 12.6.2006, בגדרו הושת על המבקש עונש מאסר בפועל של 21 חודשים.

2.המבקש הורשע על-פי הודאתו בעובדות כתב-האישום, שתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה כלפי גרושתו (להלן – המתלוננת ). באירוע אחד, הגיע הנאשם לביתה של המתלוננת כדי לבקר את ילדיהם המשותפים. תוך כדי הביקור התפתח ויכוח בינו לבינה במהלכו סטר המבקש למתלוננת. באירוע אחר, הגיע המבקש לדירת המתלוננת, דחף אותה ונעל את הדלת. המבקש דחף את המתלוננת אל הרצפה, הפשיל את בגדי פלג גופה התחתון בכוח, בניגוד לרצונה וחרף צעקותיה שיפסיק, וחיכך את איבר מינו באיבר מינה עד שהגיע לפורקן.

3.בבואו לגזור את עונשו של המבקש, ציין בית-משפט קמא את חומרת מעשיו, בהטעימו כי על אף שהתגרש מן המתלוננת חודשים ספורים לפני ביצוע המעשים, התנהג כלפיה כאילו היא קניינו וכמי שרשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. בית-המשפט נתן דעתו לתסקיר שירות המבחן, ממנו עולה כי המבקש, אב לשני ילדים שפרנסתו עליהם, הנו אדם בעל רקע נורמטיבי, ללא כל עבר פלילי, אשר הביע את רצונו לעבור טיפול ואף השתתף בקבוצה טיפולית במסגרת מעצרו. מנגד, עולה מן התסקיר, כי המבקש מתקשה ליטול אחריות על בעיית האלימות שלו ובמיוחד על ביצוע האירוע השני בו הורשע. שירות המבחן התרשם כי המבקש זקוק להתערבות טיפולית משמעותית טרם שחרורו ולכן לא בא בהמלצה טיפולית במסגרת הקהילה. בית-המשפט אימץ את עמדת שירות המבחן לעניין הצורך בהתערבות טיפולית משמעותית טרם שחרורו של העורר. בנוסף, נדרש בית-המשפט למכתבה של המתלוננת, בו ביקשה למחול לו על מעשיו וציינה כי למחרת האירוע האחרון ניגשה למשטרה וביקשה לבטל תלונתה. בית-המשפט הביע התרשמותו כי זו בדיוק התסמונת המוכרת כ"תסמונת האישה המוכה". לזכותו של המבקש שקל בית-המשפט את עברו הנקי ואת הודאתו בעובדות כתב-האישום המתוקן, באופן שחסך מן המתלוננת את הצורך להעיד. בית-המשפט קבע כי ראוי להותיר למבקש פתח ותקווה בדרך של השתלבות בהליך שיקום, באופן שלא יהיה בו משום מיצוי הדין עמו. עם זאת, לא מצא כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים שלא לגזור על המבקש את ה"עונש המזערי", בהתאם לסעיף 355(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נוכח שיקולים אלה, השית בית-המשפט על המבקש עונש מאסר בפועל למשך 21 חודשים וכן מאסר על-תנאי של 12 חודשים למשך שלוש שנים. המבקש הגיש ערעור לבית-משפט זה על חומרת העונש, ובד בבד הגיש בקשה זו לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

4.המבקש טוען כי לערעורו סיכויים טובים להתקבל. לטענתו, בית-משפט קמא החמיר עמו באופן קיצוני. המבקש מציין כי הנו אדם נורמטיבי, בעל עבר נקי, אשר שירת בצבא הקבע במשך כ- 22 שנים והשתתף במלחמות ישראל. עוד מציין המבקש, כי נפצע בשירותו וכי הוא בן למשפחה שכולה. המבקש מזכיר כי הוא אב לשני ילדים ומציין כי לדברי המתלוננת, עמה חי במשך תקופה ארוכה עד שהתגרשו, מדובר במעידה חד-פעמית. בנסיבות אלו, טוען המבקש, עונש המאסר שהושת עליו הנו חמור. לטענתו, הותרתו במאסר בשלב זה, בטרם מוצתה זכותו לערער על גזר-הדין, עלולה לייתר את ערעורו.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בדונו בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית-המשפט לבחון את מכלול הנתונים ולאזן בין האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, לבין השיקולים הנוגעים למערער ולזכויותיו. על בית-המשפט להקפיד כי מימוש האינטרס הציבורי לא יפגע במערער ובזכויותיו באופן שאינו מידתי (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, מפי השופטת ביניש ). במקרה שלפניי שקלתי את חומרת העבירות שביצע המבקש כלפי המתלוננת ואת העובדה כי הערעור מופנה כנגד חומרת העונש בלבד. מנגד שקלתי את נסיבותיו האישיות של המבקש ועברו הנקי מרבב. כן נתתי דעתי לתקופת המאסר בפועל שנגזרה על המבקש, לעובדה כי כבר ריצה למעלה משליש מתקופת מאסרו (בהיותו נתון במעצר עד תום ההליכים במהלך משפטו) ולחשש שמא ירצה את עונשו - רובו או כולו - בטרם יישמע ערעורו. לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים והשיקולים הכרוכים בהם, התגבשה אצלי המסקנה כי האיזון הראוי והמידתי יימצא לנו בהקדמת מועד הדיון בערעור.

על-כן, ומבלי לנקוט עמדה באשר לסיכויי הערעור ולעונש הראוי, אני מורה כי הערעור יישמע לא יאוחר מיום 14.9.2006. בכפוף לכך, הבקשה נדחית.