ע"פ 6240/00 נהאד יוסף ושאח נ. מדיחנת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, שבתאריך 6.12.99 שהה בישראל שלא כחוק, תקף אשה מבוגרת מאחור, חטף את תיקה שהכיל מזומנים, מסמכים ותרופות, ונמלט. משנתפס, הוא הזדהה בשמו של אחר, והמשיך לעשות זאת גם כאשר התייצב לתת את הדין על מעשיו בפני בית המשפט.

בגין כל אלה גזר לו בית המשפט המחוזי שלוש שנות מאסר, וכן הופעלו שני מאסרים על-תנאי, האחד בן שמונה-עשר חודשים, והאחר בן ששה חודשים, בחופף ביניהם, ובמצטבר לעונש שנגזר בתיק הנוכחי, כך שעל המערער לשאת בעונש מאסר של ארבע וחצי שנים. כמו כן נגזר למערער מאסר על-תנאי.

בפתח הדיון בפני בית משפט זה בחודש יולי 2001, נתבקש שרות המבחן להגיש תסקיר אודות המערער, ומשזה הוגש, מצטיירת בפנינו תמונה עגומה של מי שגורלו לא היטיב עמו. נראה שהמערער היה נתון למצוקה כספית קשה, ונסיונותיו למצוא עבודה עלו בתוהו. יותר מכך, נמצא שהמערער גם מתקשה להתמודד עם מצבי לחץ, ומהתסקיר עולה שבשלב כלשהו של חייו הוא אף נזקק לטיפול פסיכיאטרי.

לנוכח האמור בתסקיר, חרטתו של המערער, והודאתו במעשים שיוחסו לו, ביקש בא-כוחו שנקל מעט בעונש. שקלנו עניין זה בכובד ראש, אך החלטנו, ולאחר התלבטות, להותיר את העונש על כנו. פגיעה ברכוש הזולת בכלל, ושוד קשישים בפרט, מחייב תגובה עונשית קשה וכואבת, ולא נוכל לומר שהעונש שהושת על המערער חורג מרמת הענישה, אדרבא, נראה שיש בו אף פן לקולא.

יותר מכך, כאמור, ביצע המערער את העבירות בחודש דצמבר 1999, והיה זה חודש בלבד לאחר ששוחרר ממאסר קודם. אותה עת עמדו נגדו עונשי מאסר על-תנאי לא קצרים, אך כפי שהמציאות מלמדת הוא מיהר לחזור לסורו.

בנסיבות אלו לא מצאנו שהוכחה עילה המצדיקה את התערבותנו בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי ועל כן אנו מחליטים לדחות את הערעור.