ע"פ 6246/06 מסרשה טרונן נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.

המערער הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, שימוש ברכב ללא רשות ונטישתו והפרעה לשוטר במילוי תפקידו . מונח בפנינו עתה ערעור ערעור על העונש שגזר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף) למערער, עונש של 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ; מאסר על תנאי של 10 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות בניגוד לפרק י"א לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, למעט סעיף 413 לחוק, או ניסיון, או סיוע, או שידול לביצוע.

עובדות כתב האישום בו הודה המערער הינן כדלקמן: באישום הראשון הודה המערער בכך שהוא ואדם נוסף (להלן: האחר ) ניגשו אל המתלונן שנכנס אל רכבו בשעות הבוקר המוקדמות, פתחו את דלתות הרכב ואמרו למתלונן שהם צריכים טרמפ, וכאשר השיב להם שזה אינו כיוון נסיעתו איימו עליו "שכדאי לו לעשות להם טובה אחרת זה ייגמר ברע". בלית ברירה הסיע המתלונן את המערער ואת האחר על פי הוראותיהם. במהלך הנסיעה הוציא המערער סכין יפנית, הצמידה לעורפו של המתלונן ואילץ אותו להמשיך לנסוע, כאשר המערער והאחר מוסיפים ומאיימים על הנהג כי המערער משוגע ומסוגל לדברים קיצוניים. כשהגיע למחוז חפצם הורו המערער והאחר למתלונן לצאת, מהרכב ולהשאירו דלוק והאחר אף דרש ממנו את ארנקו. המתלונן שסירב בתחילה, נאלץ לפעול כהנחייתם לאחר שהם איימו עליו, לרבות איום בדקירה על ידי האחר. כשירד המתלונן מן הרכב, חטף ממנו האחר את ארנקו. המערער והאחר נמלטו מהמקום ברכבו של המתלונן, כשברשותם גם ארנקו של המתלונן ומכשיר הטלפון הנייד שלו. בהמשך – כפי שמפורט באישום השני לכתב האישום – תוך שהם נמלטים מהמקום ברכבו של המתלונן הנהוג על ידי האחר, פגעו באוטובוס, אך המשיכו בנסיעה מהירה. ניידת משטרה הבחינה בהם והחלה דולקת אחריהם, אך חרף קריאת הניידת אליהם בכריזה לעצור, הם הגבירו מהירותם על מנת להימלט, לא צייתו בדרך לרמזור אדום בצומת מרומזר ובהמשך פגעו ברכב נוסף. לאחר מכן נטשו את הרכב ונמלטו רגלית מהמקום כשהם לוקחים עימם את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן ואת הכסף בארנקו. זמן קצר לאחר מכן נעצרו.

2.

בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער לאחר שהונח בפניו תסקיר שירות המבחן. בית המשפט עמד על חומרת המעשים שהוגדרו על ידו כ"חוויה של טרור" והדגיש כי המתלונן העיד בבית המשפט עובר להסדר הטיעון ועל כן ניתן היה להתרשם מהקורות אותו ביום ביצוע העבירות. כן נלקחה בחשבון העובדה שהעבירות בוצעו כאשר המערער תחת השפעת אלכוהול. יחד עם זאת, בית המשפט התרשם כי המערער לא היה הרוח החיה באירוע, וזקף לזכותו את גילו הצעיר, את העובדה שבפועל לא נגרמה פגיעה גופנית של ממש למערער ואת העובדה שזה לו מאסרו הראשון, תוך שציין כי למערער עבר פלילי, אך קבע כי אין מ דובר בעבריין רצידיביסט שעברו מכביד יתר על המידה. בית המשפט ציין לזכותו של המערער גם את החרטה שהביע ולקיחת האחריות הטבועה בהודאה. בהתחשב בשיקולים אלה ובעמדת שירות המבחן שלא בא בהמלצה עונשית בעניינו של המערער גזר בית המשפט את העונש שפורט לעיל, אותו הגדיר כ"...עונש מאסר משמעותי", אך לא כזה "...אשר יהיה בו משום חסימת האור בקצה המנהרה מבחינת הנאשם באשר לעתידו".

3.

המערער טוען כי יש להקל בעונשו וזאת בשל הצטברות השיקולים הבאים: גילו הצעיר בעת ביצוע המעשים – כבן 20 ; אמנם לחובתו הרשעה אחת בגין עבירות משנת 2001 אך מאז ועד לאירוע נשוא כתב האישום – משך למעלה מארבע שנים – לא נפתח נגדו כל תיק ;

הוא היה נתון במעצר כחודשיים ולאחר מכן שוחרר למעצר בית משך כשנה, שגם אז לא נפתחו נגדו תיקים חדשים ; למתלונן לא נגרם נזק פיזי ; המערער לקח אחריות מלאה על המעשה והביע צער וחרטה. הסנגור הדגיש בטיעונו את נסיבותיו הקשות של המערער ובפרט את המשברים המשמעותיים שחווה מאז עלה ארצה. לדבריו, ביצוע העבירה תחת השפעת אלכוהול אינו אלא אירוע חד פעמי, הוברר כי אין מ דובר במכור לאלכוהול ובפועל המערער נגרר אחר אותו אחר. הסנגור הדגיש כי המערער היה נכון, חרף מצבו הכלכלי הקשה, לפצות את המתלונן, אך בית המשפט לא כלל רכיב עונשי זה בעונש. הסנגור מטעים כי האחר נידון לעונש של 4.5 שנות מאסר, הכוללות עונש מאסר מותנה של שנה וחצי שהופעל נגדו. לדבריו עונשו של האחר יוצר אנומליה ביחס לעונשו של המערער, כיוון שעל האחר היה אמור להיגזר עונש חמור פי כמה מעונשו של המערער, בהיותו הרוח החיה באירוע, ניהל את התיק במלואו, לא נטל אחריות על מעשיו, הורשע בעבירות חמורות נוספות כחטיפה וסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ולחובתו עבר פלילי מכביד. בפועל העונשים שהושתו על השניים דומים והדבר מצדיק לשיטתו הקלה משמעותית בעונשו של המערער. לפיכך הוא עותר לגזור על המערער עונש של 9 חודשים בפועל בלבד, תוך הוספת אמצעי ענישה נוספים כפיצוי למתלונן ופיקוח שירות המבחן.

4.

באת כוח המדינה מסכימה שחלקו של האחר באירועים היה כבד יותר, אך מדגישה כי אותו שופט גזר את דינם של השניים ועל כן הצורך באיזון בין העונשים נלקח על ידו בחשבון. היא סבורה כי יש ליתן משקל משמעותי לכך שהמערער הוא שהצמיד סכין לעורפו של המתלונן ולגישתה בראיה של מכלול הנסיבות, הענישה במקרה זה סבירה. עוד ציינה כי אין לצפות כי בית המשפט יגזור את העונש תוך עריכת חשבונות מתמטיים של יחסיות העונשים בין נאשמים.

5.

החלטנו לדחות את הערעור.

האירוע שבמעורבות בו הודה המערער אכן מעורר תחושה של אווירת טרור, כפי שגם בית המשפט המחוזי הגדיר זאת. למערער חלק נכבד, גם אם לא היה הרוח החיה, באירועים המשקפים בריונות, אלימות, זלזול בחיי אדם ובקניינו, וכן היעדר מורא מרשויות האכיפה. העובדה שהמערער הוא שהצמיד את הסכין אל עורפו של המתלונן מוסיפה משקל ניכר לטעמנו לחלקו באירוע, גם אם המערער אכן נגרר בעקבותיו של אותו אחר למעורבות באירוע וגם אם האחר הורשע בעבירות נוספות, חמורות ביותר. העונש הנדרש במקרים מעין אלה ראוי שיבטא לא רק מסר מרתיע למערער ולציבור העבריינים בכוח, ולא רק יגן על הציבור מפני מעשים דומים, אלא ייתן ביטוי גם לפגיעה במתלונן, פגיעה שגם אם אינה פיזית אין להתעלם ממנה. העובדה שאדם מותקף ברכבו שלו, העובדה שבאחת נשללת ממנו כל תחושה של ביטחון, צריכות גם הן להילקח בחשבון במלאכת הענישה.

לצד אלה, יש להביא בחשבון את השיקולים העומדים לזכותו של המערער, כפי שעמד עליהם בית המשפט המחוזי – את גילו הצעיר, הקשיים שעבר ככל הנראה מאז עלייתו ארצה, את החרטה שהביע ונטילת האחריות, כמו גם החיסכון המסוים בזמן שיפוטי לאחר שהושג הסדר טיעון, והרצון לסייע לו להשיב את מסלול חייו לדרך הישר. אשר לפערים הנטענים בענישה בין עונשו של המערער לעונשו של האחר, נודה כי אלה מעוררים תחושה מסוימת של חוסר נחת. יחד עם זאת, בחינת הפרופורציונליות של העונשים המוטלים על מעורבים באירוע פלילי אחד לא יכולה להיעשות תוך השוואה פשוטה של עונשי המאסר בלבד אלא היא צריכה להיעשות, בין היתר, תוך בחינת נסיבות העניין, חלקו של כל אחד מן המעורבים והמסר העונשי הנלווה לעונשו של כל אחד מהם בגין מעשיו. בענייננו אכן קיימת הצדקה לעונש קל יותר למערער מאשר זה שהושת על האחר, אך אין משמעם של דברים כי למעשים בהם הורשע המערער ראוי עונש קל כפי שמציע סנגורו.

עוד ראוי להוסיף כי כעולה מתסקיר שירות המבחן, תפקודו של המערער בכלא תקין, התנהגותו טובה, ונראה כי הוא עושה מאמץ לגייס כוחות, להתמודד עם מציאות חייו ולחזור לתפקוד חיובי.

במכלול השיקולים לא מצאנו כי ניתן להקל בעונש, גם בהינתן השיקולים לקולא שפורטו בפנינו. העבירות בהן הורשע המערער חמורות, וכך גם נסיבות המקרה. לטעמנו איזן בית המשפט המחוזי נכונה בין שיקולי הענישה השונים ולא ראינו איפוא הצדקה להתערבותנו בגזר דינו. יחד עם זאת, אנו רואים בחיוב את העובדה כי התנהלותו של המערער בכלא חיובית ומקווים כי היא תהווה סימן לבאות וכי הוא יעשה מאמץ להמשיך במגמה חיובית זאת, תוך שאנו מקווים שהדבר יעמוד לזכותו כשיגיע המועד לדון באפשרות שחרורו המוקדם של המערער, מבלי שכמובן נקבע מסמרות בעניין זה.

הערעור נדחה איפוא.