ע"פ 6377/02 יאסין עבד אל חאק נ. מדינת ישראל

בהחלטתנו מיום 27.4.03 דחינו את רובן ככולן של השגות המערער על צדקת הרשעתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. עם זאת מצאנו טעם בהחזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמה ביחס לטענת המערער, כי לאחר שנוכח כי המנוחה מתה או קרובה למות, הנשים את המנוחה וניסה להחיותה; דבר, שלטענת המערער, שולל את צדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי ביצע את מעשה ההמתה לאחר שהחליט להמית את המנוחה. בהחלטתנו האמורה ביקשנו מבית-המשפט המחוזי להשלים את פסק-דינו ביחס לשתי השאלות הבאות:

"כלום קיבל את גרסת המערער (או הניח לטובתו) כי ניסה להנשים את המנוחה? ואם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, מה ההשלכה שיש לכך לעניין צדקת המסקנה שאליה הגיע בהכרעת-דינו, כי בהטביעו את המנוחה החליט המערער להמיתה?"

בפסק-דינו המשלים קבע בית-המשפט המחוזי כי לא האמין לטענת המערער כי ניסה להנשים את המנוחה. אף שבכך התייתר מלפניו הצורך לדון בשאלה השנייה שהצגנו לו, טרח בית-המשפט והסביר, כי החלטתו של המערער להמית את המנוחה נלמדת גם מהתנהגותו לאחר מעשה ההמתה "כשהסתלק מהדירה מבלי להזעיק עזרה וכשמנע מילדי המנוחה לחזור לדירתם ובכך מנע מהם להזעיק עזרה".

בטיעונה המשלים לפנינו ניסתה הסניגורית לשכנענו, כי ממצאי פסק-דינו המשלים של בית-המשפט המחוזי אינם מתיישבים עם ממצאי פסק-דינו המקורי וכי גם הכרעתו החוזרת, להרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה, איננה יכולה לעמוד. טענות אלו אין בידינו לקבל. בפסק-דינו המשלים השיב בית-המשפט המחוזי בלשון חד משמעית על השאלה הראשונה שהצגנו לו, ומעבר לצורך הכריע גם בשאלה השנייה. הכרעתו המשלימה היא הכרעה עובדתית מובהקת, וחרף טיעונה הסדור של באת-כוח המערער - שטענה לזכות המערער כל מה שניתן היה לטעון לזכותו - לא מצאנו עילה מוצדקת להתערב בממצאיו ובמסקנתו של בית-המשפט המחוזי, כי במעשהו של המערער התקיימו כל רכיבי הכוונה תחילה. נמצא כי בדין הורשע המערער בביצוע הפשע שיוחס לו.

הערעור נדחה.