ע"פ 6377/02 יאסין עבד אל חאק נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

המערער הורשע בעבירת רצח, בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ונידון למאסר עולם. הערעור שלפנינו מופנה נגד צדקת ההרשעה.

2.המערער והמנוחה, שהתגוררו בדירות שכנות, קיימו יחסי קירבה. בעקבות אירוע שעורר את קנאתו של המערער, פרץ דין-ודברים בינו לבין המנוחה, שבמהלכו תקף המערער את המנוחה והיכה אותה בתוך דירתה, ולבסוף הורה לה להיכנס לחדר הרחצה. בהכרעת הדין נקבע, כי לאחר שכפת את ידי המנוחה בעזרת חוט טלפון, גזז את שערה ואטם את פיה בסרט דביק, הטביע המערער את המנוחה במי האמבט, בכוונה להמיתה, וגרם במעשהו למותה.

3.בערעור שלפנינו חזרה הסניגורית על גרסתו העובדתית הדחויה של המערער, שלפיה לא הטביע את המנוחה אלא אך היכה אותה. מכל מקום, טענה, התביעה לא הוכיחה שמותה של המנוחה אכן נגרם כתוצאה מהטבעתה באמבט, באשר הראיות לא שללו את האפשרות שמותה נגרם מסיבה אחרת ובשאלת קיומו של קשר סיבתי, בין המעשה שבו נמצא המערער אשם לבין מותה של המנוחה, מתעורר לפחות ספק. לחלופין טענה הסניגורית, כי בית‑המשפט המחוזי שגה בדחותו את טענת המערער, כי תקף את המנוחה לאחר שזו קינטרה אותו; וכן שגה בקביעתו שהמערער עשה את המעשה שהביא למותה של המנוחה בכוונה להמיתה. משמע, כי אף אם לא נמצא יסוד להתערב בהכרעת בית-המשפט, כי המערער הטביע את המנוחה במי האמבט וגרם בכך למותה, למצער יש לקבוע כי שניים מרכיבי יסוד הכוונה תחילה - היעדר קינטור והחלטה להמית - לא התקיימו במעשהו; ומכאן כי יש לבטל את הרשעתו בעבירת רצח ולהרשיעו, תחתיה, בעבירת הריגה.

4.לא מצאנו מקום להתערב בהכרעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי. עוד ביום המעשה הודה המערער, באוזני חברו מילדות, כי הטביע את המנוחה. ומשנעצר על-ידי המשטרה, כשבוע לאחר המעשה, תיאר המערער בפני חוקריו, בפרוטרוט, את אשר עולל למנוחה ואף שיחזר את המעשים; אלא שלמחרת היום חזר בו מהודאתו והתכחש לאמיתותה. להודאות שמסר המערער קודם למעצרו ובשלב החקירה מצויים תימוכין ממשיים, הן בממצאים הפיזיים שנתגלו לאחר מעשה בזירת הפשע והן בממצאים שהעלתה בדיקת גופתה של המנוחה. על חומרת פשעו של המערער תעיד גם התנהגותו המפלילה, כאשר במשך שבוע לאחר האירוע הסתתר מפני המשטרה.

כן לא מצאנו יסוד להתערב בהכרעת בית-המשפט המחוזי, כי המערער גרם במעשהו למותה של המנוחה וכי במה שאירע לפני המעשה לא היה כדי לשלול את קיום היסוד של היעדר קינטור. קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, הן לעניין סיבת מותה של המנוחה והן לעניין התקיימות היסוד של היעדר קינטור, נסמכו על תשתית ראייתית מוצקה ונומקו כהלכה.

5.נותרה להכרעה רק השאלה, אם בהטביעו את המנוחה התגבשה בלב המערער החלטה להמיתה. בשתיים מאמרותיו בחקירה (ת/1 ו-ת/4), וכן בעדותו הראשית במשפט (בעמ' 157-156), סיפר המערער, כי משנוכח שהמנוחה איבדה את הכרתה ניסה להנשימה אך ללא הועיל. אלא שבית‑המשפט המחוזי, אף שציטט בהכרעת-דינו (בעמ' 17) קטע מאחת האמרות הללו, לא אמר אם האמין לטענתו האמורה של המערער, ולא נקט עמדה בשאלה, אם ואיזו השלכה יש לקבלת גרסת המערער בנקודה זו על ההכרעה בדבר התקיימותו של יסוד ההחלטה להמית.

משאלות אחדות שהציג בא-כוח התביעה בבית-המשפט המחוזי למערער, במסגרת החקירה הנגדית, ביקשה הסניגורית להעלות שאף התביעה לא חלקה על אמיתות גרסתו של המערער כי ניסה להנשים את המנוחה. מעשה זה, טענה הסניגורית, סותר את מסקנת בית-המשפט המחוזי כי בעת שהטביע את המנוחה התגבשה בלב המערער החלטה להמיתה. באת-כוח המשיבה טענה לעומתה, כי אף אם מקבלים את גרסת המערער, שלפיה אמנם ניסה להנשים את המנוחה, אין בכך כדי לשלול או להחליש את צדקת הקביעה כי המערער החליט להמיתה. די בממצאיו הברורים והחד‑משמעיים של בית-המשפט המחוזי, באשר לנסיבות מעשה ההמתה, כדי לבסס את הרשעת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה; ומכך שבית‑המשפט לא דן בהכרעת-דינו בניסיון המערער להנשים את המנוחה, אין להסיק דבר. הלוא בית‑המשפט, שציטט את דברי המערער בהכרעת-דינו, היה מודע לטענתו, ואם לא מצא מקום להתייחס אליה, משמע שלא ייחס לה כל משמעות.

6.את קביעתו, כי המערער החליט להמית את המנוחה, ביסס בית‑המשפט המחוזי על נסיבות ההמתה. אך בדין, לטעמנו, טענה הסניגורית, כי בגדר הנמקתו לביסוס קיומה של החלטה להמית, היה על בית-המשפט המחוזי להתייחס גם לטענת המערער כי ניסה להנשים את המנוחה. אין משמעות הדבר, כי קבלת גרסת המערער בנקודה זו בהכרח שוללת את קיומה של החלטה להמית. הלוא אפשר, כי אך משנוכח כי המנוחה מתה או קרובה למות, ניחם המערער על מעשהו וניסה להחזיר את הגלגל אחורנית; ולניסיון כזה אכן אין כל נפקות. אלא שבהיעדר אמירה מפורשת מפי המערער, באיזו מהודיותיו בשלב החקירה, כי אכן התכוון להמית את המנוחה, אין בידנו להניח לחובתו הנחות כלשהן. באת-כוח המשיבה, שכאמור ניסתה לשכנענו לדחות את הטענה, ביקשה לחלופין להחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמה. שקלנו את בקשתה החלופית ובאנו לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ראויה הבקשה להתקבל.

7.אשר על כן הננו מחליטים להחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמת פסק-דינו ביחס לשתי השאלות הבאות: כלום קיבל את גרסת המערער (או הניח לטובתו) כי ניסה להנשים את המנוחה? ואם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, מה ההשלכה שיש לכך לעניין צדקת המסקנה שאליה הגיע בהכרעת-דינו, כי בהטביעו את המנוחה החליט המערער להמיתה? בית-המשפט ייתן הכרעת-דין משלימה בהסתמך על חומר הראיות הקיים בלבד, לאחר שיאפשר לבא-כוח התביעה והסניגורית להשלים את טיעוניהם בשאלה הנדונה. הערעור שלפנינו יישאר תלוי ועומד; ועם קבלת הכרעתו המשלימה של בית-המשפט המחוזי ייקבע הערעור לפנינו להשלמת טיעון.