ע"פ 6394-22 ע"פ 6394-22

העורר (יליד שנת 1948) הורשע בביצוע עבירות-מין (בין השנים 1991-1984) בבתו (ילידת שנת 1981), ונדון ל-6 שנות מאסר ועונשים נלווים. כיום, העורר בן 74, בתו המתלוננת, בת 41; את עבירות-המין ביצע בה מאז היתה בת 3 ועד הגיעה לגיל 11.

עד כה עמד בתוקפו צו איסור פרסום; עם מתן גזר הדין, ביקשה המשיבה להורות, בהתאם לבקשת המתלוננת, נפגעת התקיפה המינית – להסיר את החיסיון. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, התיר את הפרסום, אך עיכב את ביצוע ההחלטה כדי לאפשר לעורר להגיש ערר על ההחלטה.

העורר חרד מפני פרסום שמו, חושש לפגיעה בשאר בני המשפחה, ולדברי בא-כוחו, מצוי העורר בשאול-תחתיות, בהיכנסו אל מאחורי סורג ובריח בגילו המתקדם. אין "עניין ציבורי" בפרסום שמו, כעת, בחלוף עשרות שנים, כך טען, וגם למתלוננת לא תצמח טובה כלשהי מן הפרסום; החשיפה תהיה בעוכריה. העורר ביקש לגלות חמלה כלפיו, לחרוג מן הכלל המחייב פומביות, 'לעשות חסד עם אדם זקן'.

ב"כ המשיבה טען מנגד על איחור בהגשת הערר, וכי די בכך כדי לדחותו. עוד זאת טען, כי איסור הפרסום נועד להגן על קרבן העבירה. לא על העורר לחווֹת דעתו אם החשיפה תועיל או תזיק למתלוננת; יש לכבד את רצונה-שלה, עתה, בביטול איסור הפרסום.

הפרשה אכן מעיקה וקשה, כואבת עד בלי די. לבטח ניתן להבין את המצוקה שבה נתון העורר. אך העיקר אינו בו, באב שפגיעתו היתה רעה עד כדי כך, אלא בבתו שנפגעה – היא הקרבן – וממשיכה לסבול סבל עצום ורב.

החשיפה נחוצה לה, לדבריה, כחלק מן ההתמודדות. כך כתבה, הסבירה, פירטה, עמדה על דעתה; דבריה הובאו באמצעות ב"כ המשיבה. אין עוד הצדקה אפוא לאיסור הפרסום. כך מורה סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984: "בית משפט ידון בפומבי". החריג שנקבע בסעיף 68(11) נועד להגן על המתלוננת, למנוע פגיעה בפרטיותה; אך כשהיא אינה חפצה עוד בהגנה זו, רצונה-כבודה; כאבה של הבת גובר לאין ערוך על מצוקתו של אביה.

הערר נדחה.

צו איסור הפרסום – מבוטל בזאת.