ע"א 7521-20 ע"א 7521-20

השופט נ' סולברג:

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 12.5.2020, בפר"ק 38150-01-19 (השופט א' דורות), שבגדרו נדחה ערעור שהגישה המערערת על החלטת המשיבה, מיום 16.12.2018, בתפקידה אז ככונסת הרשמית, וכחלק מכך, גם כמפרקת רשות השידור (להלן: הרשות).

המערערת הועסקה ברשות החל מחודש דצמבר 2000, ועד לחודש מאי 2017 – מועד הפסקת פעילות הרשות. סביב מועד זה, גובש הסכם קיבוצי, המסדיר את זכויותיהם של מי שהיו אז עובדי הרשות. במסגרת הליך הפירוק, נדונו לפני המשיבה תביעות חוב שהגישו עובדים נגד הרשות. בתוך כך, הגישה המערערת למשיבה תביעת חוב נגד הרשות, ובה טענה כי קופחו זכויות רבות המגיעות לה לפי ההסכם הקיבוצי. ביום 16.12.2018, ניתנה החלטת המשיבה בתביעת החוב של המערערת. בהחלטה, התקבלו חלק מטענות המערערת, אולם רובן הגדול – נדחה.

המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטה זו, שבגדרו הלינה, בין היתר, על קביעות המשיבה בדבר התיישנות חלק מזכויותיה. בנוסף טענה המערערת, כי המשיבה לא יִחסה משקל מספק לטענותיה, שלפיהן מנהלה הישיר ברשות התעמר בה, ואף פגע בה מינית (טענות שנדונו, ונדחו, בהליך שניהלה המערערת, בבית הדין לעבודה (סע"ש 5418-09-14); ערעור שהגישה המערערת לבית הדין הארצי, נדחה אף הוא (ע"ע 14186-06-18)). בהתבסס על הכללים החלים לגבי ערעור על החלטת מפרק בתביעת חוב, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע, כי הזכויות האמורות אכן התיישנו, וכי לאור פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, "נשמט הבסיס מטענות המערערת" בדבר מעשיו של מנהלה ברשות. לצד זאת, נדחו גם יתר הטענות שהעלתה המערערת כלפי החלטת המשיבה.

מכאן הערעור שלפנינו, שבו, בעיקרו של דבר, שבים הצדדים על הטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי.

מתוקף סמכותנו שלפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית, וכן כי אין בפסק הדין טעות שבחוק – החלטנו לדחות את הערעור. נחזור ונציין כי הטענות שהעלתה המערערת באשר לפגיעה בה נבחנו ונדחו זה מכבר, לרבות בערכאת ערעור.

בשולי הדברים יצוין, כי המערערת ביקשה כי הדיון שלפנינו יתקיים בדלתיים פתוחות, וכי יוסר צו איסור הפרסום מההליך. כידוע, נקודת המוצא קבועה בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) המורה כי "בית משפט ידון בפומבי". החריג שנקבע בסעיף 68(ב)(11) לחוק בתי המשפט, נועד להגן על המערערת, ולמנוע פגיעה בפרטיותה. ואולם, "משאינה חפצה עוד בהגנה זו – רצונה כבודה" (ע"פ 6394/22 רענן נ' מדינת ישראל (26.10.2022)); אין עוד הצדקה להטיל חיסיון על ההליך.

הערעור נדחה אפוא בזאת, תוך שאיסור הפרסום שחל על ההליכים עד כה – מבוטל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.