ע"פ 6466/00 מקס רודמן נ. מדינת ישראל

1.לפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.9.00 בת"פ 353/97, שלא לעכב את ביצוע גזר דינו של המערער עד להחלטה בערעור שבכוונתו להגיש.

2.המערער, בן 63, אזרח ותושב דרום אפריקה, הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בשלוש עבירות של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, בשתי עבירות של ניסיון לקבל דבר בנסיבות מחמירות, בזיוף מסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל דבר ובשימוש במסמך מזוייף. הרשעתו מתייחסת למעשים המהווים ניצול לרעה בדרכי הונאה וזיוף של משאבים המוקצים על ידי המדינה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט1959-. על פי ממצאי הכרעת הדין, המערער הצליח באמצעות מצגי שוא לקבל מהרשות המוסמכת אישור לקבלת סכום כולל של 27 מיליון ש"ח עבור חברה שבבעלותו, ובפועל קיבל לידיו בדרכי מרמה סכום של 1,171,313 דולר עד לשלב גילוי מעשי המרמה. כמו כן, קבלה חברה בבעלות המערער פטור ממכרז לרכישת קרקע בשטח 4.6 דונם בירושלים במחיר נמוך ממחיר השוק, והוא מכר אותה לצד שלישי בלא להחזירה למינהל.

המערער נדון לעונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי, והושת עליו קנס בגובה הסכום שנתקבל על ידו בפועל בסך 1,171,313 דולר או שלוש שנות מאסר תמורתו.

ביום 6.9.00 דחה בית משפט קמא את בקשת המערער לעכב את ביצוע עונשו. הוא נימק את החלטתו בכך כי מדובר בעבירות חמורות המצדיקות מאסר מיידי לצורך הרתעה אפקטיבית של הציבור בפני ביצוע עבירות "צווארון לבן" על ידי אחרים. לכך הצטרף גם החשש מפני הימלטות המערער מאימת הדין, בשים לב לעובדה כי הוא תושב חוץ ומרכז חייו אינו בישראל ונוכח קיום חשש לעקיפת איסור היציאה מן הארץ.

בא כוח המערער משיג על החלטה זו, ועיקר טיעוניו הם אלה: על פי ההלכה המנחה שיצאה מבית המשפט העליון בעניין שוורץ, יש כיום להתחשב בשיקולים רלבנטיים שונים שיש לאזן ולשקלל לצורך החלטה אם לעכב ביצוע גזר דין. במקרה זה, יש להתחשב בעובדה כי מדובר בעבירת צווארון לבן שאינה טומנת בחובה סכנה לציבור ואין חשש כי תישנה אם המערער ישוחרר. יתר על כן, יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות של המערער אשר לא נשקלו בצורה מספקת. ועוד, החשש מהימלטותו לא הוכח כהוא זה, ולמעט העובדה שמדובר באזרח ותושב זר לא ניתן ביסוס אף ברמז לניסיון כלשהו של המערער להימלט, מה גם שבמשך כל תקופת המשפט במהלך שנים היה משוחרר בערובה והתייצב לכל מועדי הדיון המשפטי ללא סייג. על פי הטענה, הערובות שניתנו להבטחת השארותו של המערער בארץ במהלך המשפט יפות גם לשלב זה, ויש בהן כדי להבטיח כי לא ימלט. עוד נטען, כי בסירוב לעכב את ביצוע גזר הדין נמנעה מן המערער היכולת לפעול לגיוסם של כספי הקנס שהושתו עליו, ומשמעות הדבר היא כי הוא מועד למאסר של שבע וחצי שנות מאסר בלא יכולת ממשית להפחיתו באמצעות תשלום הקנס או חלק ממנו.

עוד נטען, כי טובים סיכויי הערעור אף כי טרם הוגש, וזאת נעשה על סמך נימוקים שבא כוח המערער מתעתד להעלותם כאשר תוגש בעתיד הודעת הערעור.

3.נתתי דעתי לטיעוני בא כוח המערער, ובאתי לכלל דעה כי אין לקבל את הערעור ויש לדחותו. על פי הקווים המנחים שנקבעו בהילכת שוורץ (ע"פ 111/99א, פ"ד נד(2) 241, 277), נקודת המוצא לעניין עיכוב ביצוע גזר דין היא כי מצד אחד עומד כשיקול מנחה האינטרס הציבורי המשתקף בחשיבות האכיפה המיידית של המאסר ברוח הוראת המחוקק כי, ככלל, עונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין. יחד עם זאת, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת לאזן כנגד האינטרס הציבורי האמור מיגוון שיקולים אחרים העשויים לעמוד כמשקל שכנגד וזאת כדי להבטיח שמימוש האינטרס הציבורי שבאכיפה המיידית לא יפגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. וכך, למשל, נשקלת חומרת העבירה ונסיבות ביצועה. ככל שהיא חמורה יותר, יגדל האינטרס שבאכיפה המיידית של הענישה כדי להגן על הציבור ולשמור על האפקטיביות של הענישה; כן יישקלו אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב סיכויי הערעור והצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במשפט; ונסיבות אישיות המיוחדות לו. מלאכת האיזון תיעשה תוך הערכת עוצמתם של האינטרסים השונים והערכת משקלם היחסי בנסיבות כל מקרה ומקרה.

ומן הכלל אל הפרט:

באיזון השיקולים בענייננו, ניתן לומר כי מול האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של עונש המאסר, אין עומדים אינטרסים אחרים רבי משקל שיש בהם כדי להוות משקל שכנגד המצדיק את עיכוב ביצועו של עונש המאסר. אני נכונה להניח לצורך העניין, כבקשתו של בא כוח המערער, כי אין סכנה שהמערער ימלא מהארץ אם ישוחרר, והתנהגותו במהלך משפטו הארוך עשויה להעיד על כך. אולם גם כך לא הובאו נימוקים של ממש מדוע ראוי להימנע מאכיפה מיידית של העונש במקרה זה. העבירות בהן הורשע המערער הן קשות וחמורות, ועניינן מעשי מרמה חמורים בסכומי כסף אדירים אשר נשללו מהמדינה. נילווית לכך העובדה כי על המערער הוטל עונש מאסר ארוך, ומכאן, שאין חשש כי עד ההכרעה בערעור ימוצה החלק הארי של תקופת המאסר. יתר על כן, לא הועלו נסיבות אישיות מיוחדות שמשקלן נכבד דיו על מנת שתעמודנה כנגד אינטרס האכיפה המיידית.

ואשר לסיכויי הערעור - משהודעת הערעור טרם הוגשה, קשה להביע עמדה פסקנית בעניין זה. אולם מפירוט העניינים שהועלו על ידי בא כוח המערער שעליהם בדעתו לערער, עולה כי עיקר הערעור הצפוי מתמקד בעניינים עובדתיים, מהימנות ומשקל עדויות, ובכגון דא גבולות התערבותה של ערכאת הערעור הם בדרך כלל מצומצמים.

ולבסוף, נטען כי אי שחרורו של המערער אינו מאפשר לו לגייס את כספי הקנס שהושת עליו. טענה זו אינה משכנעת, שכן אם אמנם קיים סיכוי מעשי לגייס את הכספים הנדרשים, המערער יוכל לדאוג לכך באמצעות קווי התקשורת העומדים לרשותו בבית הסוהר, ולא נראה כי טעם זה, כשהוא לעצמו, די בו כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר דינו.

סוף דבר: גם אם נבודד את ההיבט הקשור בקיום חשש להימלטות המערער מן הדין באם ישוחרר, מכריע במקרה זה האינטרס הציבורי שבאכיפה המיידית של העונש וכנגדו לא עומדים אינטרסים נוגדים בעלי משקל משמעותי. לאור זאת, אין מקום לסטייה מן הכלל כי עונש מאסר יש לרצות מיד עם מתן גזר דין, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל לנהוג אחרת.

לאור האמור, הערעור נדחה.