ע"פ 6486/01 מדינת ישראל נ. הישאם נג'ם

השופט מ' חשין:

ערעור וערעור שכנגד; ערעורו של נאשם אשר הורשע בדינו ( המערער ) על חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המערער.

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של חטיפה לשם סחיטה, עבירה כהגדרתה בסעיף 372 סיפה לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ובעבירה של שהייה בלתי-חוקית בישראל, עבירה כהגדרתה בסעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב1952-. בהרשיעו את המערער כך, גזר עליו בית-המשפט המחוזי, עונשים אלה (ברוב דעות של השופטים יצחק כהן וזיאד הווארי): בגין העבירה של חטיפה לשם סחיטה - 12 שנות מאסר, מתוכן תשע שנים מאסר לריצוי בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי, ובגין העבירה של שהייה בלתי-חוקית בארץ - 12 חודשי מאסר, מתוכם שישה חודשי מאסר בפועל והיתרה על-תנאי, כאשר המאסר בפועל ירוצה בחופף למאסר בגין העבירה של חטיפה לשם סחיטה. דעת המיעוט - מפי השופט אהרון אמינוף - היתה, כי יש להטיל על המערער עונשים אלה: בגין עבירת החטיפה לשם סחיטה - מאסר בפועל למשך 15 שנים; בגין העבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל - מאסר בפועל של שנה במצטבר למאסר שהושת עליו בגין עבירת החטיפה; ובגין שתי העבירות גם-יחד, מאסר על-תנאי למשך 36 חודשים. גזר-הדין נקבע, למותר לומר, כדעת הרוב.

על גזר-דין זה הערעורים שלפנינו; טענת המערער היא כי יש להקל בעונשו ואילו טענת המדינה היא כי יש להחמיר בעונשו.

הרשעתו של המערער היתה בפסק-דין ארוך ומנומק, לאחר ניהול מלא של המשפט, וקריאה בהכרעת הדין ובגזר-הדין מעלה תמונת זוועה על המעשים שבגינם הורשע המערער בדינו. וזה קיצור הדברים: המערער הוא בן אחותו של אחד בשם אשרף תייסיר שארף ( הדוד ), והמעשים נושא ההרשעה נעשו בצוותא-חדא בידי המערער והדוד. ואלה היו דברים שהיו: בעקבות סכסוך שנתגלע בין שתי משפחות בנצרת, ביקשה אחת המשפחות לבוא חשבון עם המשפחה האחרת וכך על דרך חטיפתו ורציחתו של ילד בן כשמונה שנים בן המשפחה האחרת. לשם חטיפתו של אותו ילד שכרה המשפחה מבקשת-הנקמה את שירותיו של הדוד, וביקשה אותו כי יחטוף את הילד, ירצח אותו וכי יזכה בתמורה של 60 אלף דולר. הדוד שיתף פעולה עם מי שביקשו לשוכרו לביצוע המעשה הנורא, והציע למערער להצטרף אליו למעשה תמורת תשלום. נאמר כבר מעתה, כי מלכתחילה הואשם המערער בעבירות של סיוע לרצח וחטיפה לשם רצח, אך בהכרעת-הדין הורשע בעבירה שהורשע בה, דהיינו בחטיפה לשם סחיטה. וכך בוצע מעשה החטיפה: בנו של הדוד למד בכיתתו של המנוח, ובאחד הימים הציע הדוד לאותו ילד לקחתו במכוניתו. הילד האמין, כמובן, באבי חברו, ועלה למכוניתו של הדוד. כך החל מעשה החטיפה, מעשה אשר המערער נטל חלק מהותי בו. לאחר מכן הובא הילד למקום שומם, הדוד שלף אקדח, היכה בראשו של הילד המסכן, וירה בו שתי יריות. הדוד והמערער עזבו את המקום והותירו את הילד גוסס. לאחר זמן מת הילד במקום. הדוד קיבל ממזמין הרצח תמורה עבור מעשהו הנפשע, והמערער קיבל מן הדוד 3,000 ש"ח במזומן ועוד חפצים בערך של 2,000 ש"ח. בעת שהמערער קיבל את חלקו תמורת המעשה הנפשע, והגם שכדבר הכרעת-הדין לא היה שותף לכוונת הרצח, ידע הוא היטב כי הילד נורה ומת מפצעיו וכי משפחתו מחפשת אחריו בלא שידעה מה אירע לו.

קשה להגזים בחומרת מעשהו של המערער. המערער סבר, כדבר הכרעת-הדין, כי חטיפתו של הילד נעשתה לשם סחיטה - הוא לא ידע, כפי שקבע בית-משפט קמא, כי חטיפת הילד היתה כדי לרוצחו נפש - אך טבע הדברים הוא כי חטיפה יודע אדם את תחילתה אך אין הוא יודע את סופה. אכן, הנוטל על עצמו סיכון של חטיפה לשם סחיטה, יתקשה בית-משפט לשמוע מפיו כי לא ידע את הסיכונים הנילווים למעשה פשע זה.

מעשה זוועה זה שהמערער היה שותף לו ואשר בסופו קיפח את חייו ילד תמים אשר לא חטא, קשה להגזים בחומרתו. אם-כך על דרך הכלל, מתעצם מעשהו הנפשע של המערער בתיתנו דעתנו לא אך לחלק המהותי שנטל במעשה העבירה אלא מששומעים אנו מפי בית-משפט קמא כי לא ביקש סליחה, כי לא הביע חרטה, וכי גם בשלב הטיעונים לעונש הוסיף וטען במצח נחושה כי הדוד הוא האחראי לכל אשר נעשה וכי הוא לא עשה דבר. יתר-על-כן: המערער הוא כבן 22 ועל-כן היה בוגר דיו כדי למחות על האירועים שאירעו בנוכחותו ולסרב ליטול בהם חלק. אפשר אף כי היה בידו של המערער לעצור בעד הדוד לרצוח בדם קר את הילד התמים, ואולם די לנו בכך שנטל חלק בחטיפתו של הילד ובהבאתו למקום בו קיפח את חייו.

העונש המרבי הקבוע בצד העבירה בה הורשע המערער הוא 20 שנות מאסר, ונתקשינו להשלים עם גזר-הדין הקל שהוטל על המערער. לו אנו בערכאת קמא היינו גוזרים על המערער ללא היסוס עונש מאסר כדעת השופט אמינוף. ואולם בשבתנו בערעור, וכדרכנו, לא נמצה את העונש עם המערער. אנו מחליטים איפוא לבטל את גזר-הדין שגזר בית-משפט קמא על המערער ותחתיו אנו גוזרים עליו עונש של 12 שנות מאסר בפועל בגין העבירה של חטיפה לשם סחיטה. העונש שנגזר על המערער, בדעת הרוב, בגין שהייתו שלא כדין בישראל ייוותר כדעת הרוב.

היום, ז' בכסלו תשס"ב (22.11.01).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________

העתק מתאים למקור

01064860. G01

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444