ע"פ 6554/97 אלברט אלוש נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 153/96) בעבירות של אינוס, מעשה סדום ותקיפה בנסיבות מחמירות, שבוצעו כולן ביום אחד (13.12.96) כלפי אשתו. בית המשפט גזר את דינו למאסר בפועל של שנתיים וחצי ומאסר על-תנאי של שנתיים וחצי. הוא נעתר לבקשת המבקש לדחות את המועד לתחילת המאסר וקבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונש מאסר ביום 16.11.97.

המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר-הדין, ועכשיו הוא מבקש לדחות את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עד להכרעה בערעור שהגיש.

שני טעמים עיקריים תומכים בבקשת הדחייה. הראשון מתייחס לסיכויי ההצלחה בערעור על הכרעת הדין. אמנם המבקש הודה מלכתחילה בתקיפת אשתו, ואף אין הוא מערער על ההרשעה בעבירה זאת. אך הוא מערער על ההרשעה בעבירות של אינוס ומעשה סדום. לטענתו הוא קיים יחסי מין עם אשתו כשעה וחצי לאחר שהיכה אותה, בהסכמתה, ובלי שהפעיל כוח בעת קיום היחסים. לפיכך טעה בית המשפט המחוזי כאשר ראה ביחסים אלה משום אינוס ומעשה סדום.

המבקש העלה טענה זאת גם בפני בית המשפט המחוזי. אך בית המשפט דחה את הטענה, כשהוא מסתמך בעיקר על הודעות של אשתו, בתלונתה למשטרה, ושל המבקש עצמו בחקירתו. באת-כוח המבקש טוענת כי ההודעות נמסרו בצרפתית, והתרגום שלהן לעברית אינו מדוייק. אך בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את המבקש ואת אשתו, וכן את גובי ההודעות, לא קיבל טענה זאת. הוא גם לא קיבל את הגירסה המאוחרת של האשה, שחזרה בה מן הגירסה הראשונה שמסרה למשטרה, וטענה שקיימה את יחסי המין עם המבקש ברצון חופשי.

מסתבר כי הערעור על הרשעת המבקש בעבירות של אינוס ומעשה סדום מתבסס במידה רבה על מידת האמון שבית המשפט רחש לעדים שהופיעו בפניו, ויש לכך השלכה על סיכויי הערעור.

הטעם השני לבקשת הדחייה מתייחס לעונש שהוטל על המבקש. המבקש טוען כי, מכל מקום, העונש חמור ביותר ויש לו סיכויים טובים לכך שבית המשפט יקל במידה רבה בעונשו. אכן קיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות, שיש בהן כדי להשפיע על העונש לקולה. בית המשפט המחוזי הכיר בכך ואף ציין כי אלולא נסיבות אלה היה מחמיר בעונשו של המבקש במידה ניכרת. המבקש ציין גם את הפגיעה הקשה הצפויה לאשתו, שהיא ערירית בישראל, וכל משפחתה, לרבות בתם הקטנה, נמצאת בצרפת, אם יהיה עליו להתחיל בריצוי המאסר. אך תוצאה כזאת, ככל שהיא קשה, היא לא פעם תוצאה בלתי-נמנעת בעבירות מסוג זה המתבצעות בקרב המשפחה.

לסיכום, איני סבור כי המבקש עונה על המבחנים המקובלים בבית משפט זה לדחיית הביצוע של עונש מאסר, לא מבחינת סיכויי ההצלחה בערעור על הכרעת הדין, בין היתר בהתחשב בכך שהמבקש אינו מערער כלל על ההרשעה בעבירה של תקיפה, ולא מבחינת אורך המאסר, שהרי המבקש נדון לתקופת מאסר שאינה קצרה כלל. לפיכך אני מחליט לדחות את הבקשה לדחיית הביצוע של עונש המאסר עד להכרעה בערעור.

עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות שבית משפט זה יחליט להקל בעונשו של המבקש. לפיכך אני מבקש שהמזכירות תקבע מועד מוקדם לשמיעת הערעור, ולא מאוחר מסוף חודש פברואר 1998, ותקצה לדיון 20 דקות.

באת-כוח המבקש סבורה כי מן הראוי לבקש במקרה זה תסקיר של שירות המבחן. היא ביקשה תסקיר כזה בבית המשפט המחוזי, אך בית המשפט דחה את הבקשה. היא תוכל לחזור על בקשה זאת בפני ההרכב שידון בערעור.

לפיכך אני דוחה את הבקשה. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 16.11.97 שעה 09:00.