ע"פ 6572-23 ע"פ 6572-23

1.בפני בקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצוי שהוטל על המבקש במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 26.7.2023 (תפ"ח 481-04-20, סגנית הנשיאה ל' ברודי והשופטים מ' ברק נבו ו-מ' תמיר).

2.בתמצית, ביום 27.12.2022 המבקש הורשע על-פי הודאתו, בגדר הסדר טיעון, בעבירות של ניסיון לרצח, תקיפה לשם ביצוע פשע ותקיפה. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה המבקש, ביום 18.3.2020 הוא תקף את בת זוגו, המתלוננת, תוך שאחז בשערות ראשה ודקר אותה בעורפה, בראשה ובפלג גופה העליון בסכינים. רק התערבות פיזית מצד אנשים אחרים הביאה להפסקת המעשים. כתוצאה ממעשי המבקש, המתלוננת נפצעה באופן חמור, הורדמה והונשמה, נזקקה לשני ניתוחים ולטיפול רפואי ממושך.

3.ביום 26.7.2023 נגזר דינו של המבקש, והוטל עליו עונש מאסר בפועל בן 13 שנים, לצד עונש מאסר מותנה ופיצוי בסך 200,000 שקלים למתלוננת, שישולם עד ליום 22.10.2023.

4.ביום 4.9.2023 הגיש המבקש ערעור המכוון כלפי גזר הדין. במסגרת הערעור הוא טען, ביחס לרכיב הפיצוי, כי יש להפחיתו לסך של 50,000 שקלים. ביום 17.10.2023 המבקש הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע של מרכיב הפיצוי. מלכתחילה הערעור הוגש נגד המדינה בלבד, אך ביום 26.10.2023 ניתנה החלטה שהתירה לו לצרף את נפגעת העבירה כמשיבה (הרשמת ק' אזולאי).

5.בבקשה נטען כי נסיבות חייו של המבקש הן קשות וכי הוא חסר כל אמצעים. עוד נטען כי ככל שתידחה בקשתו לעיכוב ביצוע, חובו יצבור ריביות. המבקש ציין כי סיכויי ערעורו להתקבל אינם מבוטלים, נוכח מדיניות הענישה הנוהגת, כמו כן הוא הטעים כי החל לרצות את מאסרו, ולכן אין חשש שיימלט מן הדין ולא ישלם את הפיצוי בעתיד, אם תתקבל בקשתו.

6.המדינה התנגדה לבקשה, וטענה כי היא אינה מתיישבת עם ההלכה הברורה שלפיה תכלית הפיצוי היא מתן סעד מהיר לנפגע העבירה. המדינה הוסיפה כי המבקש לא טען כי יהיה קושי לגבות את כספו חזרה אם יתקבל ערעורו, וכי ממילא הוא גם לא תמך טענה כזו בראיה כלשהי. המדינה הוסיפה וטענה כי סיכויי הערעור להתקבל, בכל הנוגע לרכיב הפיצוי, הם נמוכים, ואינם תומכים בקבלת הבקשה. בהקשר זה הדגישה המדינה את התמונה הקשה המצטיירת מתסקיר נפגעת העבירה ואת הנזקים הפיזיים והנפשיים החמורים שנגרמו לה כתוצאה ממעשי המבקש. המדינה ציינה עוד, כי המבקש לא חולק על חבותו בפיצוי, וטענותיו מכוונות רק להפחתת הסכום. בנסיבות אלה, כך נטען, היה על המבקש להקדים ולשלם את הסכום של 50,000 שקלים למתלוננת, דבר אשר לא נעשה.

7.על-פי האמור בתגובת המדינה, המתלוננת מתנגדת אף היא לבקשת המדינה. כפי שצוין בתגובה, המבקשת נזקקת לטיפולים וכן מעוניינת לעבור ניתוחים אסתטיים בשל הצלקות שהותירו מעשי המבקש גם בגופה, ואין ביכולתה למממנם מכיסה. המתלוננת הוסיפה כי חלפו כמעט ארבע שנים מאז האירוע וכי היא מחכה בכיליון עיניים לסיום ההליך המשפטי.

8.דין הבקשה להידחות. כלל ידוע הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע העונש, לרבות רכיב הפיצוי, ככל שהושת. בית המשפט שלערעור יורה על עיכוב ביצוע רכיב הפיצוי בגזר דין בהתקיים שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור להתקבל הם טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע. בהקשר אחרון זה, על המבקש את עיכוב הביצוע להראות כי אם יזכה בערעור לא יוכל לגבות את כספו בחזרה, או כי מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו: ע"פ 634/19 גבאי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (28.1.2019); ע"פ 5359/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 4–5 (6.8.2020)). המבקש לא עמד כלל בנטל זה, הן בעניין סיכויי הערעור והן בכל הנוגע למאזן הנוחות, ודי בכך כדי לדחות את בקשתו.

9.ככל שלמבקש אכן יש קשיים כלכליים שמונעים ממנו לשלם את הפיצוי, עליו להשמיע טענותיו בצירוף אסמכתאות מתאימות בדרך של הגשת בקשה מתאימה למרכז לגביית קנסות, אשר בידו לבחון את מכלול הנסיבות ולקבל החלטה בעניין (ראו: ע"פ 6819/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (8.11.2020); ע"פ 968/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (12.2.2020); ע"פ 5158/22 בוהדנה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.11.2022)). הדברים אמורים במיוחד מקום שבו אין בפי המערער טענה של ממש כנגד חיובו בפיצוי, אלא רק ביחס לשיעורו.

10.סוף דבר: הבקשה נדחית.