ע"פ 6638/01 מאמון דאלשה נ. מדינת ישראל

השופט י' אנגלרד:

1.ערעור זה מכוון נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיו הורשע המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, ביחד עם סעיפים 40 ו64- לפקודת התעבורה וכן בעבירה של עקיפה בדרך לא פנויה, עבירה לפי תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה.

2.בית המשפט המחוזי קבע על פי הראיות שהיו לפניו כי בעת שהמערער נהג את רכבו בכביש 73 מצומת סומך לכיוון צומת המוביל ונצרת, בהיותו מול שפרעם, עקף המערער משאית תוך שהוא סוטה שמאלה למסלול הנגדי. במקום שבו בוצעה העקיפה קיים קו הפרדה לבן. המערער חצה את קו ההפרדה הלבן וכאמור במהלך העקיפה פגע ברכב שהגיע בנסיעה מהכיוון הנגדי וגרם למותו של נהג הרכב.

3.בקבעו את ממצאיו הסתמך בית המשפט על נער שישב ליד הנהג שנהרג בתאונה וכן על הממצאים האובייקטיביים של חוקרי תאונת הדרכים אשר הגיעו למקום. לפי ממצאים אלה התאונה עצמה ונקודת ההתנגשות היו באיזור הצד הימני של הנתיב בו נסע המנוח, מצומת המוביל לכיוון צומת סומך. נקודת ההתנגשות בין כלי הרכב הייתה על קו השוליים הצהוב באותו נתיב. בית המשפט המחוזי מצא כי הממצאים האובייקטיביים האלה תומכים בגרסתו של הנער, לפיה יצא המערער לעקיפה של משאית וכי הסטייה לנתיב הנגדי, בו נהג המנוח, הייתה לשם עקיפתה של אותה משאית. בית המשפט מעיר כי אמנם המשאית לא אותרה, אך בשים לב לעובדה שכל יתר פרטי עדותו של הנער אמינים וזהים לממצאי המשטרה, יש לקבל גם את גרסתו לעניין עקיפת המשאית. כן קבע בית המשפט כי גרסת ההגנה, לפיה המנוח סטה עם רכבו אל מסלול נסיעתו של המערער, סותרת את כל הממצאים האובייקטיביים שנאספו בשטח.

4.בערעור שלפנינו על ההרשעה העלה בא-כוח המערער טענות נגד העובדה שבית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו של הנער. אולם לא מצאנו כי יש בטענות אלה כדי לערער את מסקנותיו של בית המשפט, שהתבססו על מהימנותו של הנער ונתמכו כאמור גם בממצאים אובייקטיביים. אי לכך, אנו דוחים את הערעור על ההרשעה.

5.בגזר דינו השית בית המשפט המחוזי על המערער 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב לתקופה של 20 שנה וכן 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ממועד שחרורו מן המאסר, והתנאי הוא שהמערער לא ינהג בתקופת הפסילה.

6.הערעור מכוון גם נגד חומרת העונש. אין ספק כי העונש של שלוש שנות מאסר בפועל אינו קל למערער. עם זאת, בגזר דינו שקל בית המשפט המחוזי את השיקולים לקולא, דהיינו כי המערער הוא אדם נורמטיבי, שאין לו הרשעות פליליות בעבר, וגם הרשעותיו התעבורתיות אינן רבות. עם זאת, מציין בית המשפט כי מספר שנים לפני התאונה הורשע המערער - בדרך של תשלום ברירת קנס - בעבירה של נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף. כן ציין בית המשפט לחומרה כי על רקע המציאות בכבישים, אין להתעלם מהצורך להרתיע נהגים, באמצעות ענישה הולמת, מביצוע פעולות המסכנות חיי אדם. על רקע דברים אלה גרס בית המשפט המחוזי כי השיקול של שיקום העבריין "מתגמד מפני השיקול ההרתעתי", והוא מציין כי חובתו של בית המשפט להגן על הציבור גוברת על הצורך של הנאשם לשיקום והיא המנחה את בית המשפט בבואו לגזור את הדין.

7.לאחר ששקלנו את טיעוניהם של בעלי הדין, הגענו למסקנה כי על אף שהעונש שהושת על המערער אינו קל, אין בו משום חריגה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. בית המשפט המחוזי נתן את דעתו על כל ההיבטים הנוגעים לעניין. יש לזכור כי העונש המרבי בגין עבירת ההריגה הוא עשרים שנות מאסר וכי העונש של שלוש שנות מאסר בשל עקיפה במקום בו מצוי קו הפרדה רציף, הגורמת לתאונה קטלנית, גם הוא אינו חורג מרף הענישה המקובל.

אי לכך, הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.5.2002 במשטרת טבריה עד לשעה 12.00. הערבויות הקיימות יעמדו בעינן.