ע"פ 6769/06 פלוני נ. מדינת ישראל

א.בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' רביד (אב"ד), השופטת א' אפעל גבאי, השופט א' פרקש) מיום 10.7.06 בתפ"ח 866/05.

ב.(1) ביום 12.9.05 הוגש כתב אישום כנגד המבקש, שייחס לו עבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות בבת משפחה לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיף 348(ב) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. בכתב האישום נטען, כי במספר הזדמנויות במהלך שנת 1993 נכנס המבקש למיטתה של בתו בת השמונה, וחיכך את איבר מינו בישבנה לשם גירוי וסיפוק מיני.

(2) ביום 5.4.06 הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו. ביום 10.7.06 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המבקש, והשית עליו עונשים אלה: מאסר בפועל של עשרים וארבעה חודשים בניכוי ימי מעצרו החל מיום 27.8.06; מאסר על תנאי של חמישה עשר חודשים לתקופה שלוש שנים; פיצוי המתלוננת בסך 15,000 ₪.

(3) ביום 21.8.06 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. במקביל הגיש המבקש את הבקשה דנא, בה עתר לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו.

ג.(1) בבקשה – שהוגשה בלא ייצוג – נטען, כי סיכויי הערעור גבוהים, ועל כן יש להיעתר לבקשה. עוד נטען, כי דחיית הבקשה תאיין את הערעור, שכן עד למועד שמיעת הערעור ירצה המבקש חלק ניכר מתקופת מאסרו. יצוין כי לאחר הגשת הבקשה מונה למבקש סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, שגם ייצגו בבית המשפט קמא.

(2) תגובת המשיבה התבקשה. בתגובה נטען, כי הכרעת הדין בעניינו של המבקש מושתתת על ממצאי עובדה ומהימנות. בנסיבות אלו, כך לדברי המשיבה, סיכויי הערעור נמוכים. עוד נטען, כי אף הסיכוי להקלה בעונשו של המבקש הוא נמוך, ומכל מקום תקופת מאסרו של המשיב ארוכה דיה להבטיח כי ערעורו לא יתייתר במקרה של דחיית הבקשה.

(3) בא כוחו המלומד של המבקש טען כי על-פי תסקיר הנפגע אין למתלוננת עניין בעונש שיושת על המבקש. המדובר במעשים שאינם "במעלה הגבוה" של החומרה, כלשונו של בית המשפט קמא. נטען, כי בית המשפט לא נימק, כמחויב על-פי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, את הסתמכותו על עדות המתלוננת בלבד, בשעה שהעדויות הנוספות של בנות המשפחה הסתמכו עליה בלבד, ללא ראיה חיצונית אובייקטיבית. המדובר באירועים מלפני 13 שנה, שלא הוחמרו לאורך הזמן ולא הורחבו לאחרות בתוך המשפחה. כן נטען כי ישנן תמיהות באשר לעיתוי הגשתה של התלונה. ועוד, המבקש – כך נטען – מטפל בהוריו החולים, אין סיכוי כי יימלט מאימת הדין, והמקרה נופל בד' אמותיה של הלכת ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, (השופטת ביניש). נטען, כי בית המשפט המחוזי לא ראה סיכון בעיכוב הביצוע, וראיה לדבר שעיכב את הביצוע ביוזמתו במספר חודשים. לא היתה כל תלונה נוספת נגד המבקש, ויש גם נתק גמור במשפחה.

(4) בא כוח המדינה הפנה להכרעת הדין, ולקביעות באשר למהימנות שהיו ביסודה.

(5) עיינתי בתסקיר הנפגע בעניינה של המתלוננת. היא תיארה סבל רב וטיפול נפשי שעודו נמשך במרכיבי פוסט-טראומה. כנאמר, היא מנסה למחוק את המבקש מחייה ואין לה עניין בעונש, אך חשוב היה לה לומר את דברה ושבית המשפט יאמין לה. היא זקוקה להמשך הטיפול.

ד.שבתי ועיינתי בהכרעת הדין ובגזר הדין. מבלי לקבוע מסמרות, על פני הדברים המדובר בתיק שהוכרע באורח מובהק על יסוד ייחוסה של מהימנות לעדי התביעה, בראש וראשונה המתלוננת, וכן האם והאחות; ואין לומר כי עדות המתלוננת ניצבת לבדה, נוכח עדויותיהן (האחות גם שמעה מן המתלוננת את סודה עוד בגיל 10). לפיכך נראה כי הערעור על ההרשעה הוא מאמץ שבמעלה ההר. באשר לעונש, ככל שההרשעה תעמוד, אין הוא חורג בחומרתו מן המקובל במקרים כאלה, ומכל מקום הנחה כי יבוטל עונש המאסר מאחורי סורג ובריח היא קשה. אשר להלכת שוורץ , אכן הוגמשה בה הגישה לעיכוב, ואולם עדיין "הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה" (עמ' 283). בהידרשות לשיקולים שמנה בית המשפט בהלכת שוורץ (עמ' 282-277), סבורני כי נוכח אורך תקופת המאסר, סיכוייו הבעייתיים של הערעור והיעדר נסיבות אישיות מיוחדות לעיכוב (אף כי אין טענה של הפרת תנאים עד הנה), נראה לי כי הכף נוטה לביצוע העונש עתה. לא ראיתי להיעתר לבקשה, אך אורה כי הערעור יישמע בתוך 4 חודשים. המבקש יתייצב לריצוי העונש ביום י"ז באלול התשס"ו (10.9.06) עד שעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בירושלים.