ע"פ 678/00 מדינת ישראל נ. מחמוד שיבלי

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 678/00

ע"פ 2586/00

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופטת ד' דורנר

כב' השופט א' א' לוי

המערערת בע"פ 678/00:

מדינת ישראל

המערער בע"פ 2586/00: מחמוד שיבלי

נגד

המשיבים

בע"פ 678/00:

1. מחמוד שיבלי

2. הישאם שיבלי

3. מאזן שיבלי

4. סעאפן שיבלי

5. פלוני

המשיבה בע"פ 2586/00: מדינת ישראל

ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי

בנצרת מיום 12.12.1999 בת"פ 558/98 שניתן על-ידי כבוד השופטים: א' אמינוף, י' כהן,

ז' הווארי

תאריך הישיבה:

ט"ז טבת תשס"א (11.1.2001)

בשם

המערערת בע"פ 678/00

והמשיבה בע"פ 2586/00: עו"ד רבקה לוי גולדברג

בשם המשיבים 1 ו2-

בע"פ 678/00

והמערער בע"פ 2586/00: עו"ד אריה ליכט

בשם המשיב 3 בע"פ 678/00: עו"ד ג' קרזבום (מטעם הסניגוריה הציבורית)

בשם המשיב 4 בע"פ 678/00: עו"ד מ' מויס (מטעם הסניגוריה הציבורית)

בשם המשיב 5 בע"פ 678/00: עו"ד מ' חלאילה

פסק דין

השופט א' א' לוי:

1.אלה הם שני ערעורים שאוחדו לצורך הדיון, ובאחד (ע"פ 678/00) מלינה המדינה על קולת העונשים שנגזרו למשיבים, בעוד שבאחר (ע"פ 2586/00) טוען המערער (משיב מס' 1 בע"פ 678/00, מוחמד בן סולימאן שיבלי (להלן: משיב 1), כי העונש שהושת עליו נוטה לחומרה.

העובדות הדרושות לענייננו הן אלו:

א.בראשית חודש דצמבר 1998, פרץ ויכוח בין סאלם חליל שיבלי (להלן - סאלם) למשיב מס' 3, מאזן שיבלי, שבמהלכו הוחלפו גם מהלומות.

ב.בשעות הערב של תאריך 2.12.98, הצטיידו המשיבים במקלות וקרשים וארבו לסאלם ולשניים נוספים, מופיד שיבלי (להלן - מופיד) ומחמוד שדידה (להלן - שדידה). כאשר הבחינו באלה האחרונים, הם תקפו אותם והכום בכל חלקי גופם, כאשר קורבנה העיקרי של התקיפה היה סאלם, אשר הוכה בראשו ונפל על הכביש זב דם ומחוסר הכרה.

ג.סאלם הובהל לבית חולים שם אובחנה פגיעת ראש קשה והוא נותח, ולאחר מכן הועבר לבית חולים "לוינשטיין", שם שהה שלושה חודשים וחצי, שבסופם שוחרר לביתו כשהוא משותק בפלג גופו הימני, סובל מהפרעות דיבור קשות, ונזקק לטיפול שיקומי.

ד.גם לשני חבריו של סאלם נגרמו חבלות, ופגיעתו של מופיד כללה גם שברים בשתי ידיו.

2.כתב האישום המקורי שהוגש לבית המשפט קמא, ייחס למשיבים עבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) של חוק העונשין, חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329[1]) לחוק הנ"ל, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (סעיף 380 בשילוב עם סעיף 382 של החוק).

לאחר שנשמעו כל עדי התביעה, הודיעו באי כוח הצדדים לבית המשפט כי הגיעו להסכם טיעון, אשר במסגרתו תוקן כתב האישום, והשינוי העיקרי התבטא בכך שהושמטה ממנו העבירה של ניסיון לרצח. שינוי נוסף התייחס למשיב מס' 2, שבעניינו הומרה העבירה לפי סעיף 380, לעבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

בעקבות התיקון, הודו המשיבים בעובדות שיוחסו להם, והורשעו.

3.הואיל וכל המשיבים הם אנשים צעירים, ובעת המקרה היו בגילאים 17 עד 23 שנים, החליט בית המשפט להסתייע בתסקירים של שרות המבחן (שביחס לחלקם, הדבר נבע גם ממצוות המחוקק), ומאלה עלה כי למעט משיב 2 (הישאם), לא מצא השרות מקום לבוא לבית המשפט עם המלצות טיפוליות.

עניין נוסף שעמד לחובת המשיבים היא העובדה שכולם כבר חטאו בעבר בתחום הפלילי. במיוחד ראוי להדגשה עניינו של משיב 1, הואיל וזה ביצע בחודש פברואר 1997 שוד מזוין, שבגינו נגזר לו (בחודש פברואר 1999), מאסר למשך 3 שנים. בעוד אותו הליך מתנהל, נתן מוחמד את ידו לאותה תקיפה קשה בה עוסק הערעור הנוכחי, ועל כן יש רגליים לסברה כי משיב זה אינו נתון למוראו של הדין.

לנוכח כל אלה גזר בית המשפט המחוזי למשיבים עונש כדלקמן:

א.משיב 1, מוחמד שיבלי - 11 שנות מאסר שמתוכן 8 שנים בפועל.

ב.משיב 2, הישאם שיבלי - 7 שנים מאסר, שמתוכן 4 שנים בפועל.

ג.משיבים 3, 4 ו5-, מאזן, סעאפן וויסאם שיבלי - 8 שנים מאסר, שמתוכן 5 שנים לריצוי בפועל.

ד.כל אחד מהמשיבים חוייב לשלם לסאלם פיצוי בסך של 20,000 ש"ס, ולכל אחד משני המתלוננים האחרים - 5,000 ש"ח.

בית המשפט הורה כי משיב 1, מוחמד שיבלי, ישא בעונש המאסר שנגזר לו, במצטבר לעונש המאסר האחר בו נשא אותה עת (3 שנים), כך שהתוצאה הייתה שמשיב זה נכלא למשך 11 שנים.

4.על חומרת מעשיהם של המשיבים אין צורך להרחיב את הדיבור, ולכך ניתן ביטוי הולם בגזר דינו של בית משפט קמא. אך המערערת סבורה, כי אותה חומרה לא מצאה ביטוי הולם ברמת הענישה בה נקט בית המשפט. על פי השקפתה של עו"ד לוי-גולדברג, בא-כוחה של המערערת, נכון היה אף להכפיל את עונשי המאסר, במיוחד לנוכח הנכות הקשה שנגרמה לסאלם בעטייה של אלימות המשיבים. סאלם, שאף הוא אדם צעיר הנמצא בתחילת דרכו, חרב עליו עולמו באותו יום מר ונמהר, הואיל ומאז נפל לנטל על בני משפחתו, באשר מצבו מחייב תמיכה רצופה וסיעוד קבוע.

כאמור, השקפתו של משיב 1, מוחמד שיבלי, על העונש שהושת עליו שונה, והוא סבור כי הוא נוטה לחומרה, מאחר וחלקו בפרשה אינו עולה על זה של המשיבים האחרים.

5.באי כוחם של המשיבים מנו בפנינו שורה של נימוקים המצדיקים, לדעתם, את דחיית ערעורה של המדינה; וכך נטען, כי עם שניים מהמתלוננים נערכה סולחה, שבמסגרתה שולם להם פיצוי, אך הליך דומה לא התקיים בעניינו של סאלם. בנקודה זו טענה בפנינו בא כוח המערערת, כי הצעה כזו לא הובאה כלל בפני סאלם ובני משפחתו, בעוד שבא-כוחם של משיבים 1 ו2-, עו"ד ליכט, טען כי פנייה ברוח זו נעשתה, אך הדברים לא בשלו להסכם.

באי כוח המשיבים טענו עוד, כי במהלך הדיון, ולאחר שסיימה התביעה להביא את ראיותיה, התבטא בית המשפט קמא בדרך שאותה הבינו המשיבים, כי אם יודו, ואפילו באותו שלב מתקדם של ההליכים, יזכו להקלה בעונשם. על פי השקפתם של באי-כוח המשיבים, גם אם יימצא כי גזר הדין נוטה לקולה, לא נכון יהיה להתערב בו, כי שולחיהם הסתמכו על דבריו של בית המשפט כאשר החליטו לעשות תפנית בעמדתם ביחס לעובדות שיוחסו להם.

בא-כוחה של המערערת, עו"ד לוי-גולדברג, אישרה באופן כללי כי דברים ברוח זו נשמעו בבית המשפט, אך מאחר והנסיבות בהן נאמרו הדברים לא לובנו בפנינו, אנו נמנעים מלהביע דעה, אף שככלל אנו סבורים, כי משא ומתן לגיבושו של הסכם טיעון, הוא עניינם של בעלי הדין, ואסור לו לבית המשפט ליטול בו חלק. חרף האמור, איננו פטורים מלהניח, כי יתכן והמשיבים, כולם או מקצתם, הסתמכו על אותן אמרות של בית המשפט (בהנחה שנאמרו), ויתכן שלולא דבריו היו המשיבים ממשיכים בהליך הפלילי כהלכתו (ראה לעניין זה ע"פ 6989/99, מדינת ישראל נ' אליהו ביטון, פ"ד נד[1], עמ' 2).

6.אך לא עניינים אלה בלבד עמדו לנגד עינינו בשעה שבחנו את גזר דינו של בית המשפט המחוזי. אכן העבירות שביצעו המשיבים הן מופלגות בחומרתן, אך בסופו של דבר מדובר באנשים צעירים, שכליאתם הממושכת עלולה לגרום להם להפנים התנהגות עבריינית, עד ששוב לא תהיה להם תקנה. זאת ועוד, כליאתם הממושכת לא תקדם את עניינו של הקורבן, במובן זה שכל עוד שוהים המשיבים בבית הסוהר, ספק אם יהיה מי שיוכל לפצותו על הנזק הקשה שנגרם לו, ובמצבו הבריאותי, זהו שיקול לא מבוטל.

אכן, הרתעת הרבים ועקירתה של תופעת האלימות בחברה הישראלית, הן ממטרות הענישה, אך נדמה שגם העונשים שהשית בית המשפט המחוזי, די בהם כדי להשיג מטרות אלו. אמנם יתכן שגזר הדין במקרה הנוכחי נוטה במידה מסוימת לקולא, אך השאלה הניצבת בפני ערכאת הערעור, אינה, מה העונש אשר אותו הייתה גוזרת לו ישבה על מדין בערכאה ראשונה, "אלא אם קיים טעם מן הטעמים, המצדיק התערבותה של ערכאת ערעור בעניין שנפסק בו בערכאה הראשונה" (ר"ע 414/85, דרורי נגד מדינת ישראל, פד"י לט(3), 363, 364). כך או כך, אין ערכאת ערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשם אשר זכה להקלה בעונשו בערכאה הדיונית, ומחמירים בעונש רק אם נראה הדבר הכרחי (ע"פ 330/84, 387, מדינת ישראל נגד שעשוע, פד"י לט(1), 85, 929), וזה אינו המצב במקרה הנוכחי.

לאור כל האמור, אנו מחליטים לדחות את ערעור המדינה, ובאשר לערעורו של משיב מס' 1, מוחמד שיבלי, אנו סבורים כי אין בו ממש, ובית המשפט המחוזי רשאי היה להחמיר עמו, מעבר לעונש שהושת על חבריו, לנוכח הרשעותיו הקודמות, ולאור העובדה כי הוא נטל חלק בעבירות הנוכחיות, חרף העובדה שבאותה שעה ממש התברר משפטו האחר, בעבירה שעל חומרתה אין צורך להרבות מלים (שוד).

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

אני מסכים

ה נ ש י א

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט א' א' לוי.