ע"פ 6795/05 שלמה אואנינו נ. מדינת ישראל

השופטת

ד' ברלינר :

1.

בין המערער לבין בחור צעיר בשם תומר סוסן (להלן: תומר או המנוח ) התנהל ויכוח על ליבה של נערה שהייתה חברתו של כל אחד מהם לזמן מסוים. מה שאמור היה להיות פרק שגרתי בחייהם של שני נערים מתבגרים שאותו ספק אם יזכרו בשנים מאוחרות יותר, הפך להיות אירוע דמים שבו מצא תומר את מותו לאחר שהמערער דקר אותו בסכין בחזהו 3 דקירות, אחת מהן קטלנית. מלכתחילה הורשע המערער בעבירת רצח ביחס לאירוע הנ"ל. ערעור שהוגש על ידו לבית משפט זה הסתיים בזיכויו מעבירת הרצח ובהרשעתו בעבירת הריגה על-פי סעיף 298 לחוק העונשין.

התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לצורך גזירת דינו של המערער. בית המשפט המחוזי הטיל עליו 18 שנות מאסר בפועל, ושנה אחת מאסר על תנאי. על גזר הדין, וליתר דיוק על אורכה של תקופת המאסר בפועל - הערעור שבפנינו.

2.

לטענת המערער – שגה בית משפט קמא כאשר הטיל עליו תקופת מאסר "המתקרבת כדי נגיעה" לעונש המכסימלי שהציב המחוקק לעבירת ההריגה. את הדגש שם הסנגור על מה שהוא רואה כתרומתו המסיבית, אולי אפילו המכריעה של המנוח למותו שלו.

מלכתחילה המנוח הוא שיזם את המפגש בין השניים שהסתיים כפי שהסתיים. המנוח פגש את המערער באותו יום והזמין אותו להתקשר אליו, המערער אכן התקשר והמפגש נקבע, המערער ידע כי למנוח כוונות אלימות באשר לאותו מפגש אולם הוא מצידו התכוון "לשכך את כעסו" ולהרגיע אותו. אכן, מוטב היה עושה המערער לו נמנע לחלוטין מהמפגש עם תומר, אולם אין להטיל עליו את מלוא האחריות משום שלא השכיל לנהוג כך. במפגש עצמו – המנוח הוא שדקר ראשונה את המערער כפי שנקבע גם בפסק הדין שבו בוטלה הרשעתו ברצח. רק מקרה הוא, כך לשיטתו של הסנגור, כי התפקידים לא התחלפו, קרי כי המערער יקפח את חייו, והמנוח ימצא עצמו על ספסל הנאשמים. כיוון שכך – לא ניתן לראות במקרה הנוכחי כמיצג את הרף המחמיר של עבירות ההריגה ואין להשוותו למצב שבו נוטל אדם כלי נשק בשל סיבה של מה בכך, והורג את חברו.

עוד מפנה הסנגור לנסיבותיו האישיות של המערער. המערער יליד 1982 כבן-18 בשעת מעשה. קרקע גידולו בעייתית (כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן בעניינו) אביו ריצה עונשי מאסר, והמערער גדל בחברה שאימצה קודי התנהגות שליליים.

במהלך שהותו בכלא עבר שינוי, הוא התקרב לדת ומתפקד באופן חיובי כפי שעולה מהתסקיר העדכני שהוגש. הוא מודע כיום למשמעות מעשיו, הביע את צערו ומוכן לשלם את המחיר. דווקא משום כך, יש מקום לנהוג בו במתינות ולא למצות עימו את הדין כפי שנהג בית משפט קמא.

3.

תקופת מאסר של 18 שנה, מתקרבת אכן לתקרת הענישה בגין העבירה בה הורשע המערער. עובדה זו, כמו גם המשמעות שיש לריצוי תקופה כזו על כל אדם, ובמיוחד על אדם צעיר, שחייו זה עתה התחילו הביאה אותנו לשקול בכובד ראש ובתשומת לב רבה את טיעוני הסנגור.

לאחר שעשינו זאת דעתנו היא כי אין מקום להתערבותנו.

בסופו של יום ותוך התייחסות לכל הנתונים הספציפיים (שיוזכרו להלן) מדובר במקרה נוסף שבו הסכין החליפה את מקומן של המילים, וחיי אדם קופחו בגין סיבה של מה בכך, או שמא נכון יותר לומר ללא סיבה כלל. כל ניסיונותיו של הסנגור לאבחן תיק זה מתיקים אחרים שבהם מדובר על תת תרבות הסכין, אינם יכולים לשנות את העובדות הערומות שהן פשוטות ביותר: המנוח נתן למערער את מספר הטלפון שלו ביום האירוע כשהוא מזמין אותו להיפגש עימו. המערער "הרים את הכפפה", התקשר לתומר וקבע את מקום וזמן הפגישה ביניהם בידיעה מה עומד להתרחש במהלכה. בית משפט קמא הגדיר את המפגש כמפגש שנועד לחיסול חשבונות – ואין כל סיבה להתערב בקביעה זו. המערער הצטייד בסכין ויצא לדרכו כשהוא "יודע ומאמין כי הסכסוך עם המנוח עתיד להיפתר בדרכים אלימות" (כפי שקבע בית משפט קמא ראה עמ' 7 לגזר הדין).

כל מהלכיו של המערער מצביעים על כך שהוא היה מעוניין באותו עימות אלים כמו המנוח.

איננו מקבלים את טיעונו של הסנגור כאילו מדובר רק ברצון להסיר מעליו את האיום מצידו של תומר, ובבחירה לא נכונה ולא מושכלת של הדרך להגשמת מטרה זו. על פני הדברים, דרך הפעולה האינסטיקטיבית המתחייבת מתחושת איום היא הימנעות ממפגש לפחות עד שהרוחות יתקררו. אין צורך בחוכמה יתרה או בבחירה מושכלת בין קווי פעולה כדי לנקוט בדרך זו, אלא רק ברצון מינימלי שלא להשתמש בסכין. לא כך נהג המערער והתוצאות לא אחרו לבוא.

4.

מקובל עלינו כי התוצאות יכלו להיות גם הפוכות קרי כי הדוקר יכול היה להיות הנדקר, האירוע יכול היה להסתיים גם בפגיעה קשה למי מן המעורבים לצד התוצאה הקטלנית. אלא שספק בעיננו אם יש לראות בכך משום נסיבה לקולא. תת תרבות הסכין, כפי שהיא מכונה במקומותינו, מגלמת בתוכה זלזול טוטלי בערכם של חיי אדם. הזלזול מתפרס לעיתים גם על חייו של הדוקר, כאשר זה האחרון מוכן לקחת על עצמו את הסיכון בסיטואציות מסוימות, ובלבד שיוכיח באמצעות הסכין את "צדקתו".

הפחד והחשש לחייו של הדוקר יכול וצריך היה להוות מחסום בפני אותה קלות בלתי נסבלת של שימוש בסכין.

העובדה שגם מעצור זה איננו מונע אירועים מסוג האירוע הנוכחי, מהווה הסלמה נוספת באותה תת תרבות, שעל כן אין בה כדי להוות נסיבה לקולא.

אנו מדגישים שוב כי המערער לא נקלע לסיטואציה של סיכון אלא הגיע אליה בעיניים פקוחות.

5.

נסיבותיו האישיות של המערער כפי שהן משתקפות בתסקיר כמו גם גילו הצעיר, הם אכן שיקולים רלוונטיים וחשובים, אלא שבמקרה הנוכחי הם אינם יכולים להוות משקל נגד לא לאופיו של המעשה ונסיבותיו ועוד פחות מכך לתוצאה הקשה. המנוח והמערער היו לא רק חברים אלא גם קרובי משפחה – והטרגדיה שהמיט המערער מתעצמת.

בעידן ובחברה שבה הסכינאות היא שפה – אין מנוס משימוש באמצעים האולטימטיביים להדברתה, ותקופת מאסר ממושכת – היא המובהק שבאותם אמצעים אולטימטיביים.

הערעור נדחה.