ע"פ 6885/04 שי חן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בשעת לילה מאוחרת ביקש המתלונן להפריד בין ניצים, כשלפתע מצא את עצמו מעורב בוויכוח שבמהלכו הותקף על ידי מספר אנשים, והמערער דקר אותו מספר דקירות בבטן, בבית החזה ובעצם השכם. המתלונן הובהל לבית חולים, שם נותח ואושפז.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, והורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. בעקבות כך גזר לו בית המשפט המחוזי 31 חודשי מאסר ו-10 חודשי מאסר על-תנאי.

שני הצדדים משיגים בפנינו כנגד עונש זה. המערער על חומרתו, והמדינה על קולתו.

המערער הוא אדם צעיר, שביצע את העבירה הנוכחית שעה שהיה נתון בעיצומו של הליך אחר בו נדונה מעורבותו בעבירה נוספת של אלימות. אולם הדגש הוא על כך, שהפעם הוא חטא בפרץ אלימות חמור פי כמה, אשר רק בדרך נס הסתיים בפציעתו של הקורבן בלבד. כל שביקש זה האחרון היה למנוע את תקיפתו של אחר, ועל כך הוא שילם בפציעה קשה אשר מותר להניח כי השלכותיה ילוו עוד אותו עוד שנים רבות. תקיפת המערער מלמדת עד כמה הפכה האלימות לתופעה נפוצה בקרב החברה בישראל. עם תופעה זו אין להשלים, וגם אם נדמה לעתים כי אמצעי ההרתעה שננקטו עד כה לא היה בהם כדי לצמצם את מידותיה של האלימות, אסור שהדבר ירפה את ידיהם של הגורמים הפועלים לאכיפת החוק, ובתי המשפט בכללם, נהפוך הוא, נדמה כי הגיעה השעה להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה, וטובה שעה אחת קודם. מנקודת השקפה זו איננו סבורים שבעונש שגזרה הערכאה הראשונה ניתן ביטוי הולם לחומרת המעשה בה חטא המערער, אדרבא, עונש זה מתון יתר על המידה, וככזה הוא עלול לשגר מסר שגוי לעבריינים בכוח.

לפיכך, ולאחר שהאזנו לטיעוניהם של הצדדים, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור ממצה את העונש עם הנאשם, החלטנו לדחות את ערעורו של המערער ולקבל את ערעור המדינה. את עונש המאסר בו ישא המערער אנו מעמידים על 5 שנים, ומתוכן הוא ישא ב-4 שנים בפועל. יתרת התקופה תהיה על-תנאי, ובה ישא המערער אם יעבור, תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא, עבירת אלימות מסוג פשע. אנו סבורים עוד, כי בית משפט קמא שגה משלא פסק פיצוי למתלונן, ולפיכך אנו מחייבים את המערער לשלם למתלונן סכום של 15,000 ₪ לא יאוחר מיום 1.7.05, ומאותו מועד ישא סכום זה ריבית כחוק והפרשי הצמדה.