ע"פ 6910/05 היבי עבד אלרחים נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 3165/04), שעל-פיו הוטל על המבקש עונש של 4 שנות מאסר, שמתוכם 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה מותנית, למשך 3 שנים, לבל יעבור כל עבירת אלימות שהיא פשע וכן פיצוי למתלונן אחד בסך 7,500 ש"ח ופיצוי למתלונן שני בסך 4,000 ש"ח.

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' שיף) בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 + 335(א) + 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335(א) + 29 לחוק העונשין.

לבקשת בא-כוח המבקש, עיכב בית-המשפט המחוזי את תחילת ריצוי עונש המאסר עד ליום 19.7.05.

ביום 18.7.05 הגיש המבקש לבית-משפט זה ערעור על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה וכן בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

לטענת בא-כוח המבקש, בעיכוב תחילת ריצוי עונש המאסר בעניינו של המבקש עד להכרעה בערעור, לא ייגרם כל נזק ולא תישקף סכנה לציבור. שכן, למבקש אין כל עבר פלילי, הוא הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן ולאור מצבו הנפשי, היו למכות שאף הוא ספג השפעה על תגובתו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הנימוקים המועלים על-ידי בא-כוח המבקש בהודעת הערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נטענו בבית-המשפט המחוזי ונלקחו בחשבון במסגרת גזר-הדין.

החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

כלל ידוע הוא, שאין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-הדין. עיינתי בהכרעת הדין ובגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. מבלי לנקוט עמדה בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנעתי, כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם המקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצוע עונש מאסר בשל ערעור תלוי ועומד. המעשים בהם הורשע המבקש הם חמורים מאוד. המבקש, ביחד עם אחד אחר, נכנס למרכז חלוקת הדואר כשהוא מצויד במקל וחברו מצויד בסכין והשניים החלו יחדיו לתקוף שני מתלוננים, עובדי הדואר, באמצעות המקל והסכין שהיה ברשותם. המבקש וחברו הם שיזמו את האירוע. המבקש נטל לעצמו היתר לתקוף שני עובדי דואר על לא עוול בכפם. על מעשהו זה יהיה עליו לשאת בעונש. בנסיבות העניין נראה, כי יש ליתן משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי ולאספקטים של המשפט הפלילי. כאמור, נקודת המוצא של בית-המשפט כאשר הוא בא להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, אמורה להיות האינטרס הציבורי, הדורש אכיפה מיידית של עונש המאסר (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241, 277; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו- 3 אח' , פ"ד מח (1) 302, 330).

אשר-על-כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה, בחומרת העבירה, בנסיבות ביצועה ובאופי הערעור, אין מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין.