ע"פ 6934/06 מחמוד גלאגל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער והמתלונן חזרו באחד הלילות מבילוי משותף, ובדרכם נתגלעה מחלוקת בשאלת מימון הבילוי. המערער דרש מהמתלונן להחזיר לו את יתרת הכסף שמסר לו, ובמהלך הויכוח שלף המתלונן סכין, איים על המערער וניסה לדקור אותו. בתגובה, השתלט המערער על הסכין, ודקר עמה את יריבו ברגלו. המתלונן לא הרפה מיריבו גם כשזה נס על נפשו, והוא רדף אחריו ודקר אותו בשנית. המתלונן נמלט לבית הוריו, שם הותקף המערער על ידי אחיו של קורבנו, שדקר אותו עם סכין במפשעתו.

המערער הובא לדין באשמת ביצועה של עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשילוב עם 335(א(1) לחוק העונשין, ובית המשפט הרשיעו על פי הודאתו. לאחר שלבית המשפט הוגש תסקיר מבחן והצדדים טענו לעונש, נגזרו למערער 18 חודשי מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והופעל מאסר מותנה בן

10 חודשים, חלקו במצטבר, כך שהמערער נאסר ל-24 חודשים.

הערעור מופנה כנגד העונש. נטען, כי המערער לא יזם את התקרית האלימה אלא היה קורבנה, והוא אף נפצע באורח קשה עד שנשקפה סכנה לחייו. כן נטען, כי לא ניתן משקל נאות לנסיבותיו האישיות, היינו, היותו נשוי ואב לתינוק, שבשנים האחרונות ניהל חיים נורמטיביים. כן נטען, כי הדין לא מוצה עם

תוקפיו של המערער.

גם לאחר שנתנו את דעתנו לכלל טענותיו של המערער, לא ראינו מקום להקל בעונשו. אכן, נטל כבד של אשם רובץ לפתחו של המתלונן, ונטל כבר לא פחות רובץ לפתחם של אלה שתקפו את המערער וחבלו בו חבלה קשה. ברם, עניין לנו עם מערער שאינו חוטא לראשונה בפלילים, ובעבר כבר מעד פעמים אחדות, וגם מאסר על-תנאי שעמד נגדו לא הרתיעו מלשוב ולנקוט באלימות. חומרה מיוחדת אנו רואים בעובדה שהמערער יכול היה בנקל למנוע את הסלמת האירוע, שהרי מרגע שהשתלט על הסכין ויריבו נמלט, יכול היה להמשיך לביתו. אולם נאמן לדרכו, וכאשר לא נשקפת לו עוד סכנה, בחר המערער לרדוף אחר המתלונן ולהשיב לו מנה אחת אפיים. בכך מתמצה חטאו, ומכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.