ע"פ 6949/07 רועי עמרם נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שניתן בעניינו של המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' שיף) ביום 4.7.07 בת"פ 4097/05, עד להכרעה בערעור התלוי ועומד בפני בית משפט זה.

1.

המבקש הורשע בביצוע עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובביצוע מספר עבירות תעבורה: נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה במהירות בלתי סבירה ואי שמירת רווח. נוכח הרשעתו, הוטל על המבקש עונש של שבע שנות מאסר, מתוכן 5 שנות מאסר לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה של הריגה או גרימת מוות ברשלנות במשך 3 שנים מיום שחרורו. כן נפסל המבקש מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה במשך 15 שנה.

2.

על-פי העובדות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, המבקש נהג ברכבו בלילה גשום בחודש מרץ 2005, כשהוא מודע לכך שהכביש רטוב לאחר גשם ראשון.

הוא התקרב לצומת מרומזר במהירות של 140 קמ"ש מבלי שהאט את מהירות נסיעתו. מסיבה בלתי ידועה, נבלם רכב מרצדס שנסע לפניו, המבקש ניסה לבלום את רכבו כדי לא להתנגש בו, אולם בשל מהירות נסיעתו ואי שמירת מרחק מהרכב שלפניו, הבחין כי הוא עומד להתנגש במרצדס. או אז, הסיט המבקש את ההגה שמאלה, סטה מנתיב הנסיעה שלו, איבד שליטה על רכבו והתנגש בכלי רכב שנסעו במסלול הנגדי. בעטייה של התאונה נהרגו 3 בחורים צעירים ונפצעו 6 אנשים נוספים וכן המבקש. בית המשפט שלל את האפשרות כי תקר בצמיג רכבו של המבקש הוא שגרם לתאונה וקבע כי מהירות נסיעתו הגבוהה של המבקש, בתנאים בהם הכביש רטוב וחלק, ואי-שמירת מרחק הולם מהרכב שנסע לפניו, הם שגרמו לתאונה. כן קבע בית המשפט כי בנהיגתו נהג המבקש את רכבו ברשלנות רבתי. לדברי בית המשפט, נסיעה בלילה, בכביש רטוב וחלק, לאחר גשם ראשון, חייבה את המבקש לנסוע נסיעה איטית מזו המותרת בתנאים רגילים ובפרט בהתקרבו לצומת וכשלפניו רכב נוסף שיש לשמור ממנו מרחק מתאים.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, המופנה הן כנגד הרשעתו והן כנגד העונש שהושת עליו. בד בבד, עותר הוא כאמור - במסגרת הבקשה הנוכחית - לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור.

לטענת המבקש, מתקיימות בעניינו רוב רובן של אמות-המידה שנקבעו בהלכת שוורץ כמצדיקות עיכוב ביצוע עונש מאסר: בראש ובראשונה , טוען המבקש כי סיכויי הערעור שהגיש הינם גבוהים, וזאת לאור מספר גורמים העומדים בבסיס הרשעתו אשר מתעוררים לגביהם ספקות משמעותיים. בפרט, מתייחס בא-כוח המבקש בהרחבה בהקשר זה לשתי ראיות שעל בסיסן נקבעה מהירות נסיעתו של המבקש בעת התאונה ומכאן גם הרשעתו בעבירה של הריגה: סרטון וידאו קצרצר שצולם במצלמת מפעל דוקרט, הנמצא סמוך למקום שבו אירעה התאונה; וכן עדותו של עומר לביא, אחיו של אחד מן המנוחים שהיה בין נוסעי הרכב בעת התאונה. אשר לסרטון, טוען הסנגור בין היתר כי מדובר בראיה חדשנית שבתי המשפט בארץ טרם פסקו על-פיה; כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי אלומת האור שנראית בסרטון היא אלומת האור שבקעה מפנסי רכבו של המבקש; וכי בית המשפט התעלם מקשיים מהותיים העולים מחוות-הדעת של המומחה שפענה את הסרטון, כמו גם מקשיים העולים מדרך עיבוד הסרטון ומדרך השגתו. אשר לעדותו של עומר לביא, נטען כי מדובר בעדות ראייה יחידה הנגועה בנגיעה אישית, וכי בית המשפט שגה בייחסו משקל מוגבר דווקא לאחת מבין חמש הגרסאות שמסר עד זה. כן מתייחס המבקש למחדלי חקירה שהביאו לזיהום ראיות ולכרסום מהותי במשקלן ולשאלת תרומתו המכרעת של התקר שאירע בגלגל רכבו של המבקש לעצם התרחשות התאונה.

מעבר לכל זאת, טוען המבקש כי במקרה זה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של העונש מפני האינטרסים הנוספים בסוגיה: העבירה בה הורשע אינה מסוג העבירות שיש חשש שיבוצעו שנית; לאורך ההליך היה משוחרר והקפיד להתייצב כראוי למשפטו וגם כעת אין חשש שיימלט מן הדין וככלל, לא נשקפת ממנו מסוכנות עתידית. יתר על כן, המבקש הוא אדם צעיר ונורמטיבי, ללא עבר פלילי, אשר במהלך המשפט שירת בצה"ל כלוחם קרבי ורק לאחרונה השתחרר מן השירות. בנוסף, המנוחים היו שכניו וחבריו מילדות וכל עולמו חרב עליו עם הרשעתו. לאור כל האמור, התחלת ריצוי העונש שהוטל על המבקש באופן מיידי ובטרם הוכרע ערעורו תסב לו ולמשפחתו סבל רב.

4.

בא-כוח המשיבה הביע בדיון לפניי את התנגדותו לבקשה. אשר לסיכויי הערעור, חלק בא-כוח המשיבה על טענת הסנגור כי הערעור מעלה שאלות משפטיות מהותיות וטען כי מדובר בטענות בענייני עובדה ומהימנות בלבד, וכי נוכח הכרעת הדין המפורטת של בית המשפט המחוזי, אין זה סביר שערכאת הערעור תמצא לנכון להתערב בהן. בהתייחס לטענות המבקש לגבי הסרטון, השיב בא-כוח המשיבה כי הסרטון הוגש בהסכמת ההגנה וכי הטענות בדבר קבילות הראיה ושרשרת העברתה, לא הועלו כלל במסגרת פרשת ההוכחות. מעבר לכך, טען בא-כוח המשיבה כי על המבקש הוטל עונש מאסר לתקופה ממושכת, שאינו מסוג העונשים המצדיקים עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור. בנוסף, טען הוא כי האינטרס הציבורי מחייב כי לאחר שחלפו למעלה משנתיים מאז אירוע התאונה, המבקש יחל בריצוי עונשו ללא עיכוב נוסף, ולכך מצטרף גם עניינן של משפחות הקרבנות אשר מבקשות לראות את המבקש נותן את הדין על מעשיו.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובחנתי את הטענות שהעלו הצדדים בדיון לפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. אמות המידה לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור הותוו כזכור בפרשת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)), ולאורן מחויב בית המשפט להכריע בכל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו ואפיוניו. לצד זאת, יש לזכור כי נקודת המוצא הינה כי ככלל, עונש מאסר יש לבצע עם הינתנו, ואילו עיכוב ביצועו של העונש יעשה במקרים חריגים בלבד. בנסיבות העניין שלפנינו, לא שוכנעתי כאמור כי ראוי לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור.

עיינתי בטענותיו המפורטות של המבקש בהתייחס לערעור שהגיש. לא מצאתי להידרש אליהן בפירוט, שהרי זהו בסופו של דבר תפקידו של ההרכב שידון בערעור לגופו. יחד עם זאת, התרשמותי הינה כי בפועל מרבית טענותיו של המבקש נוגעות לסוגיות עובדתיות שנדונו והוכרעו על-ידי בית המשפט המחוזי, ובהתחשב בעובדה כי אף הכרעת הדין עצמה מבוססת ברובה על ממצאים עובדתיים ועל הערכתן של העדויות השונות שהובאו בפני בית המשפט, ספק בעיני אם סיכויי הערעור אמנם גבוהים כטענתו. כידוע, אין עניינים אלו מבין העניינים שבהם נוטה ערכאת הערעור להתערב.

יתר על כן, נראה כי גם אם תתקבלנה חלק מטענות המבקש, כדוגמת טענתו בעניין חוסר יכולתו של העד עומר לביא להעריך את המהירות הגבוהה בה נסע המבקש או טענותיו בהתייחס לסרטון שתיעד את התאונה - וכמובן איני קובעת כל עמדה בדבר - הרי שלאור העובדות שאינן שנויות במחלוקת באשר לנסיבות התרחשות התאונה (וראו את האמור בסעיף א.4 להכרעת הדין), לצד תוצאתה הקטלנית של התאונה - שהסתיימה כזכור בקטילת חייהם של שלושה בחורים צעירים - ספק בעיני אם הדבר יוביל להתערבות בהרשעתו של המבקש, וממילא גם להתערבות מפליגה בעונש שהושת עליו. עם כל הצער שבדבר, מדובר במקרה חמור, שתוצאתו קשה ביותר, ושנראה כי יחייב עונש מאסר לתקופה משמעותית. בנסיבות אלו, ומאחר ועל המבקש נגזר עונש מאסר לתקופה ממושכת, אין לטעמי חשש ממשי כי אי-עיכוב ביצוע העונש יגרום לו לרצות חלק ניכר ממאסרו עד שיוכרע הערעור, באופן שעלול לייתר את משמעותו של הערעור.

אין ספק כי מדובר בפרשה כואבת - לכל הנוגעים בדבר - ובמקרה שהוא טעון ורגיש. אין גם ספק שרישומה הטראגי של התאונה לא פסח על המבקש, שהינו לכל הדעות בחור נורמטיבי. יחד עם זאת, לצערנו חוטאים בנהיגה רשלנית גם אנשים נורמטיביים, וגם עליהם לתת את הדין על מעשיהם. הגם שנסיבותיו האישיות של המבקש מקשות על ההחלטה שלא לאפשר לו למצות את ערעורו בטרם יחל בריצוי עונשו, יש לשוב ולהזכיר כי האינטרס הציבורי מחייב ענישה הולמת ומיידית כחלק אינטגראלי של החינוך לנהיגה אחראית וזהירה, שביסודה ערך קדושת החיים, ומשמעותו היא גם כי על מי שהורשע בדין להתחיל בביצוע עונשו ללא דיחוי. בסיכומו של דבר, אני סבורה כי במקרה הנוכחי גוברים שיקולים אלו על שיקוליו האישיים של המבקש. לבסוף, נדמה כי אין צורך להכביר במילים על השבר שנגרם למשפחותיהם של המנוחים, שעולמן חרב עליהן, והן נאלצות להתמודד עם האסון מידי יום ביומו. משחלפו למעלה משנתיים מליל התאונה, ראוי הוא כי מי שגרם לאסונן ייתן את הדין על מעשיו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. על מנת ליתן בידי המבקש שהות קצרה להתארגן לריצוי עונשו, אני מורה כי יהיה עליו להתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 28.8.07, עד לשעה 10:00.