ע"פ 2832/10 אלמוג בוחבוט נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב תחילת ריצויו של עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' גלעד ) בת.פ. 7063-08 מיום 13.4.2010.

1.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה [לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], חובת חגירה של חגורות בטיחות [לפי תקנה 83ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ) וסעיפים 62 ו-68 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה )], הגבלת מספר נוסעים לנוהג חדש (לפי סעיפים 12א2 ו-62(1) לפקודת התעבורה), נהיגה במהירות בלתי סבירה (לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה וסעיפים 68 ו-38(2) לפקודת התעבורה), נהיגה במהירות מופרזת (לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה וסעיפים 68 ו-38(2) לפקודת התעבורה) ועקיפה (לפי תקנה 47 לתקנות התעבורה וסעיפים 68 ו-62).

לפי כתב האישום המתוקן, ביום 29.11.2007 סמוך לשעה 23:00 נהג המבקש ברכב בכביש מספר 2. בהגיעו בסמוך לקילומטר ה-99 של הכביש עקף המבקש רכב מסוג סקודה (להלן: הסקודה ) שנסע בנתיב הימני במהירות שלא פחתה מ- 80 קמ"ש . תוך כדי העקיפה האיץ המבקש את רכבו למהירות מופרזת. המבקש ביקש להמשיך ולעקוף מימין רכב מסוג אודי (להלן: האודי ) שנסע באותה העת בנתיב השמאלי ובמרחק של כ- 10 מטרים לפני הסקודה. המבקש התקרב במהירות גבוהה לעבר רכב האודי, כשרכבו "מזגזג" לימין ולשמאל בנתיבו. אז החל לסטות ימינה בניסיון "להשתחל" בין הסקודה לאודי, זאת למרות המרחק הקצר בין הרכבים. במהלך סטייתו ימינה פגע המבקש עם חזית רכבו בחלק האחורי של רכב האודי. כתוצאה מהפגיעה הוסטו כלי הרכב לשמאל. תוך כדי הסטייה החל רכבו של המבקש להתהפך באוויר, פגע במעקה הבטיחות המוצב בשמאל הכביש והמשיך בהתהפכות עד שנחת, כשהוא הפוך, על המעקה וממנו החליק על גגו למרכז הכביש.

כתוצאה מהתאונה נהרגו יוסי בנעים ז"ל וסער אסרף ז"ל שישבו במושב האחורי של הרכב כשהם אינם חגורים. כמו כן נחבלו המבקש, הנוסע שישב לצידו ונוסעי רכב האודי.

2.

ביום 29.12.2009 הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את המבקש בעבירות של הריגה, נהיגה במהירות בלתי סבירה, נהיגה במהירות מופרזת, חובת חגירה של חגורת בטיחות והגבלת מספר הנוסעים לנוהג חדש. ביום 13.4.2010 הושתו על המבקש שבע

שנות מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, או גרימת מוות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין; 10 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף; כן נפסל המבקש מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 20 שנים מיום שחרורו ממאסר, בניכוי תקופת הפסילה המנהלית. יש לציין כי בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע תחילת ריצוי עונש המאסר שהושת עליו.

3.

ביום 14.4.2010 הגיש המבקש ערעור המופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין של בית המשפט המחוזי. בד בבד הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע תחילת ריצוי עונש המאסר שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי. במסגרת בקשה זו טוען המבקש – באמצעות באי כוחו, עו"ד אמירה רינגר ועו"ד יאיר סטולר – כי במקרה דנן מתקיימים רובם של השיקולים אשר נמנו על ידי בית משפט זה במסגרת ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (להלן: עניין שוורץ ) המצדיקים את עיכוב ביצוע העונש. לדברי המבקש סיכויי הערעור שהוגש על ידו הינם טובים זאת נוכח "השגיאות המהותיות שנפלו מעם הערכאה הדיונית בהערכת עדויות התביעה". במהלך הדיון שנערך לפניי התמקדו באי-כוח המבקש בסוגיה זו וטענו כי יש לחרוג במקרה דנן מן ההלכה הנהוגה לפיה בית המשפט שלערעור אינו מתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, זאת בשל העובדה שממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מתבססים על שיקולים שבהגיון ואין הם מתיישבים עם חומר הראיות שבתיק. בנוסף נטען כי נפלו בפסק הדין טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות והעדים. באי-כוח המבקש טענו כי מהעדויות עלו מספר סתירות וקשיים ובית המשפט המחוזי התעלם מהן במסגרת הכרעת דינו, בין היתר הפנו באי-כוח המבקש לסתירות שעלו במסגרת עדותם של העדים

שולי ראשיד, נהג רכב האודי, ושלומי אסף, נהג רכב הסקודה.

המבקש טוען עוד כי העבירות בהן הורשע, מבלי להפחית בחומרתן, לא בוצעו בכוונה או במזיד ולפיכך אין בהיענות לבקשתו בכדי לסכן את הציבור. לטענת המבקש הנזק שייגרם לו באם יתקבל ערעורו לאחר שהוא ריצה תקופת מאסר כלשהי הינו גדול ביותר זאת בעיקר בשל גילו הצעיר והמלצות שירות המבחן בעניינו. המבקש מציין את נסיבותיו האישיות, את היותו נעדר כל עבר פלילי ואת התנהגותו במהלך המשפט. לטענתו הוא התייצב לכל הדיונים במשפטו ומכאן שלא קיים יסוד לחשש כי הוא יימלט מן הדין.

4.

לחלופין ובאם לא תתקבל בקשתו לעיכוב ביצוע מבקש המבקש לדחות את המועד לתחילת ריצוי עונשו לתקופה של 10 ימי עבודה כדי שיתאפשר לו לעבור בשב"ס הליך מיון מוקדם למאסר, טרם התייצבותו.

תגובת המשיבה

5.

המשיבה – באמצעות באת-כוחה, עו"ד אושרה פטל – טוענת כי אין מקום להיענות לבקשתו של המבקש. לדבריה יש להעניק משקל גבוה לעובדה שבקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, וכן להתייחסותו של בית המשפט המחוזי לשאלת סיכויי הערעור. לטענת המשיבה גם אם יתערב בית משפט זה בגזר דינו של המבקש ויקבע כי יש להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עדיין ניתן ללמוד מן הפסיקה כי העונש שיוטל עליו יהיה בן כמה שנות מאסר, זאת נוכח דרגת הרשלנות הגבוהה העולה לטענת המשיבה ממעשיו של המבקש.

לגופו של עניין טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור הינם נמוכים שכן כידוע ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית אלא רק במקרים חריגים, כאשר לדברי המשיבה המקרה דנן אינו נמנה עליהם. לדבריה, המבקש לא הצליח להצביע על "טענה מוחצת" כלשהי המוכיחה כי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד. לטענת המשיבה, הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הינה מפורטת ביותר, והיא כוללת בתוכה ממצאים שבעובדה, שאינם מאפשרים היענות לבקשתו של המבקש. בין היתר מצביעה המשיבה על הממצאים הבאים: המבקש נהג ללא מלווה; המנוחים לא היו חגורים; המבקש עקף במהירות הגבוהה מהמהירות המותרת רכב אחר; במקום התאונה, בו היתה הגבלת מהירות של 60 קמ"ש , נהג המבקש במהירות של בין 110- 90 קמ"ש , תוך הטיית הרכב וניסיון להשתחל בין המכוניות, מה שגרם בסופו של יום לפגיעה ולתוצאותיה הקשות. המשיבה הדגישה עוד כי המבקש עצמו העיד במהלך המשפט כי הדרך בה נסע היתה משובשת. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו עמד על קיומן של סתירות בחומר הראיות והעדויות ובחן אותן בקפדנות.

המשיבה ציינה בדיון שהתנהל לפניי כי היא מתנגדת גם לבקשתו של המבקש לדחיית מועד ריצוי העונש לצורך מיון מוקדם למאסר, וכן ביקשה כי ככל שיעוכב מועד תחילת ריצוי עונש המאסר יוטלו על המבקש תנאים מגבילים נוספים, אשר יבטיחו את התייצבותו לריצוי עונשו.

דיון והכרעה

6.

בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט לאזן בין שיקולים הנוגעים מצד אחד, לאינטרס הציבורי, ומצד שני, לאינטרסים של הפרט הנדון:

"על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עם זאת, עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בזכויותיו של המבקש את עיכוב ביצוע המאסר במידה העולה על הנדרש. הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה" [ע"פ 4512/09 ד"ר רוסו-לופו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009)].

על פי עניין

שוורץ במסגרת שיקולים אלה, על בית המשפט להתחשב, בין היתר: בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה; באורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; בסיכויי הערעור להתקבל; בעברו הפלילי של המבקש; בהתנהגותו במהלך המשפט; בנסיבותיו האישיות של המבקש ובשאלה האם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין.

7.

לאחר ששקלתי את השיקולים השונים הגעתי לכלל מסקנה כי בכפוף לאמור להלן, אין להיענות לבקשתו של המבקש.

בית המשפט המחוזי גזר על המבקש עונש מאסר ממושך בן שבע שנים. סבורני כי בנסיבות אלה אין חשש כי המבקש יסיים לרצות את תקופת המאסר שהושתה עליו או אף את מרביתה בטרם תמוצה זכות הערעור שלו. איני מוצא מקום לדון בפירוט בטענות באי-כוח המבקש בדבר הטעויות שנפלו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, שכן הכרעה זו שמורה למותב אשר יידון בערעורו של המבקש לגופו של עניין. יחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, שותף אני להערכת המשיבה כי גם אם יתערב בית משפט זה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, צפוי המבקש לרצות תקופת מאסר שאינה קצרה.

במקרה שלפניי אין כל אפשרות להתעלם מעבירות התנועה הרבות והחמורות אותן ביצע המבקש ומהתוצאות הקשות של מעשיו אלו – שני צעירים אשר קיפחו את חייהם, ומשפחות אשר עולמן חרב עליהן.

8.

לא נעלמו מעיני ההחלטות אליהן הפנו באי-כוח המבקש, ואשר במסגרתן הורה בית משפט זה על עיכוב ביצוע עונש מאסר ממושך בן מספר שנים, ואולם ההלכה הידועה בעניין זה היא כי על בית המשפט לבחון כל מקרה ונסיבותיו, וכי אין לגזור גזירה שווה מעניינו של נאשם אחד, לעניינו של נאשם אחר [ע"פ 6099/94 שרביט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.1994)]. כמו כן, לא נעלמו מעיני השיקולים המנוגדים, אשר לכאורה מטים את הכף לכיוון היענות לבקשתו של המבקש. המבקש הינו בחור צעיר, נעדר כל עבר פלילי, אשר משרת בצבא. בנוסף, במשך מרבית תקופת משפטו היה המבקש משוחרר בתנאים מגבילים. אין ספק כי אין המדובר במקרה דנן "בעבריין טיפוסי", כי אם בבחור צעיר ונורמטיבי. יחד עם זאת, אין לי אלא לחזור על דבריה של השופטת ע' ארבל בע"פ 6949/07 עמרם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2007), היפים גם לענייננו:

"אין ספק כי מדובר בפרשה כואבת – לכל הנוגעים בדבר – ובמקרה שהוא טעון ורגיש. אין גם ספק שרישומה הטראגי של התאונה לא פסח על המבקש, שהינו לכל הדעות בחור נורמטיבי. יחד עם זאת, לצערנו חוטאים בנהיגה רשלנית גם אנשים נורמטיביים, וגם עליהם לתת את הדין על מעשיהם....

....יש לשוב ולהזכיר כי האינטרס הציבורי מחייב ענישה הולמת ומיידית כחלק אינטגראלי של החינוך לנהיגה אחראית וזהירה שביסודה ערך קדושת החיים, ומשמעותו היא גם כי על מי שהורשע בדין להתחיל בביצוע עונשו ללא דיחוי".

כפי שציינתי, גם במקרה דנן ידו של האינטרס הציבורי על העליונה, ואין טענותיו של המבקש מצדיקות קבלת בקשתו ודחיית מועד התייצבותו לריצוי עונשו, בכפוף לאמור להלן.

9.

לאחר ששקלתי בכובד ראש את בקשתו החלופית של המבקש ונתתי משקל רב להתנגדותה של המשיבה לבקשה זו, החלטתי כי יש להיענות לבקשה ולדחות את המועד לריצוי עונשו של המבקש בעשרה ימי עבודה, בכדי לאפשר לו לעבור הליך מיון מוקדם בשב"ס.

המבקש צירף לבקשתו את נהלי הועדה למיון מוקדם "לאסירים שפוטים שמאסרם נדחה", במסגרתה מאפשר השב"ס מיון מוקדם לאזרחים שנשפטו למאסר. נכון הוא כי עיון בנהלי הועדה מגלה כי זו פתוחה אך למועמדים אשר תאריך ההתייצבות לריצוי מאסרם הינו סופי "ואין בקשה לערעור או עיכוב ביצוע" אולם סבורני כי המבקש עונה על דרישה זו, למרות שערעורו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עדיין תלוי ועומד, זאת מכיוון שתאריך ההתייצבות שיקבע על ידי במסגרת החלטה זו הוא תאריך סופי, וגם אם יחליט המותב שיושב בערעור להקל בעונשו של המבקש, לא יהיה בכך בכדי לשנות את תאריך התייצבותו. יתרה מכך, באת-כוחו של המבקש ציינה בדיון כי משיחה שנערכה עם השב"ס עלה כי המבקש אכן מתאים להיקלט במסגרת נוהל זה היה ותידחה הבקשה שאותה הגיש לבית משפט זה לעיכוב תחילת ריצוי עונש המאסר שהושת עליו.

במסגרת החלטתי זו ניתן על ידי משקל לנסיבותיו האישיות של המבקש, אשר פורטו לעיל, ולעובדה כי זהו עונש המאסר הראשון שהושת עליו, נסיבות אשר מטות את הכף לכיוון קבלת בקשתו זו.

10.

אשר על כן, בקשתו של המבקש מתקבלת באופן חלקי, כך שהוא יתייצב לריצוי עונשו ביום א', 9.5.2010, בשעה 09:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. איני מוצא מקום להחמיר בתנאים המגבילים שהושתו על המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה והמפורטים בעמוד 2 לבקשת עיכוב הביצוע שהוגשה על ידו. תנאים אלו – לפיהם הפקיד המבקש 50,000 ש"ח להבטחת התייצבותו, הוצא נגדו צו יציאה מן הארץ וכן נחתמו שתי ערובות צד ג' על סך 100,000 ש"ח כל אחת – יעמדו בתוקף עד להתייצבותו של המבקש לריצוי עונשו.