ע"פ 7187/05 יבגני גולדמן נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת דה-ליאו-לוי), לאחר שהורשע בעבירת שוד בנסיבות מחמירות –מאסר בפועל לתקופה של 10 חודשים וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים.

ב.(1) על פי כתב האישום (המתוקן) הגיע המערער לסניף דואר ומשביקש לקבל כסף והמתלוננת, פקידת הסניף, הלכה לבדוק אם מצוי הכסף בכספת, ניגש לעובדת אחרת ומשך אותה בכוח לעבר חדר הכספת, ואחר כך דחף גם את המתלוננת תוך מכות בצווארה ובלסתה. המערער לקח מן הכספת סך 29,580 ש"ח, באמרו למתלוננת ולרעותה "אין לי ברירה, אני צריך כסף", אך נתפס בידי עוברים ושבים.

(2) המערער – בן 43, "שף" במקצועו – הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי עלה כי הוא חולה במחלת פרקינסון הכוללת רעד בגפיים, מצוי במצוקה וזקוק למינון גדול של כדורים כדי לתפקד. המערער נטל אחריות למעשיו.

(3) בית המשפט המחוזי נדרש לחומרת העבירה מזה ולנסיבות האישיות מזה, וכן לכך שהמערער הודה במשטרה ובבית המשפט. בית המשפט ציין, כי אכן ראוי להתחשב במצבו הרפואי, הפיסי והנפשי של המערער, שאולי הביאו לביצוע המעשה, אך עדיין המדובר בעבירה חמורה ביותר שאינה מצדיקה שליחתו לעבודות שירות בלבד, כפי שעתרה הסניגוריה. בשקלול הוטל עונש המאסר בן עשרת החודשים והמאסר על תנאי כאמור.

ג.(1) בגדרי הערעור נטען, כי מצבו האישי של המערער מצדיק מאסר קצר יותר, בעבודות שירות. זאת, הן כיוון שהמערער ביצע את העבירה בשל מצבו הבריאותי ומצוקתו, הן כיוון שיש חשש להחמרה במצבו הנפשי במאסר, והן כיוון שהמאסר עלול להשפיע עליו לרעה על-ידי חשיפתו לחברה עבריינית. נטען כי הדגש בעניינו של המערער צריך להיות שיקומי, גם נוכח העובדה שלא היה מדובר – כנטען – בשוד מתוכנן אלא ספונטני, ללא נשק. תיעוד רפואי שהוגש מצביע על מחלת פרקינסון משנת 1996.

(2) לשיטת בא כוח המדינה, אף אם המדובר במקרה מורכב, אין העונש שהוטל על המערער חורג ממתחם הסבירות.

(3) תסקיר משלים של שירות המבחן ציין את מצבו האישי והכלכלי הירוד של המערער, את השתכרותו המועטה – 1,100 ש"ח לחודש המשמשים גם לתרופות - ואת חובותיו, והמליץ לשקול ענישה שניתן להמירה בעבודות שירות.

ד.(1) לאחר העיון, ולא בלב קל כל עיקר, החלטנו להפחית בעונש המאסר שהוטל על המערער ולהעמידו על שישה חודשים שניתן יהא לרצותם בעבודות שירות, תוך שעונש המאסר על תנאי יישאר בעינו. אכן, המדובר בעבירת שוד, שכפי שציין אל נכון בית המשפט קמא, ראויה לענישה מחמירה. ואולם, המקרה שבפנינו הוא חריג, ולעתים לא קרובות אמנם יימצאו חריגים כאלה גם בעבירות חמורות, בשל נסיבות אישיות מיוחדות.

(2) אין צורך להכביר מלים על חומרתה של עבירת השוד ועל כך שככלל ראויה היא לשנות מאסר ארוכות. זהו הכלל, לפיו נוהג בית משפט זה ונוהגים בתי המשפט האחרים. ואולם, המקרה שלפנינו אכן יש בו ייחוד המצדיק כי תגבר ידם של השיקולים האישיים. המדובר באדם בן 43, ללא עבר פלילי, שהחיים לא היטיבו עמו עד הנה כלל, הן כלכלית, הן משפחתית והן בריאותית, לרבות מאז עלייתו ארצה, מחלת הפרקינסון בה הוא לוקה מגיל צעיר היא מן המחלות הכרוניות המעיבות תדיר על חייו של אדם. תסקירי שירות המבחן מתארים גם מצוקה כלכלית קשה. אין המדובר בעבריין משכבר וספק אם היתה העבירה מתוכננת, ומכל מקום לא הופעל נשק. אכן, להטיל אימה על הקרבנות די באלימות שהופעלה, והמערער הוא איש בעל גוף; מצוקה כלכלית שבה הסביר את השוד לקרבנותיו, כמצוטט לעיל, אינה בשום פנים הצדקה לשוד. ואולם, דומה שהסיכוי כי המערער יחזור לסורו הוא מועט, כך יש לקוות. נראה כי יש בשילוב הנסיבות – המעידה הנראית כחד פעמית, המחלה הכרונית הקשה וכן החרטה שהביע המערער (בפי סניגורו בבית המשפט קמא ובפני שירות המבחן), ועדי האופי שהעידו בבית המשפט קמא על אופיו ועברו – כדי להטות את הכף לראיית המקרה כיוצא דופן ולהקלה בעונשו. אנו מפחיתים, כאמור, את המאסר בפועל לשישה חודשים שתיבדק אפשרות לרצותם בעבודות שירות, ולשם כך תתבקש חוות דעת של הממונה על עבודות שירות בתוך חודש ימים. המאסר על תנאי יעמוד, כאמור, בעינו.

(3) נביע את התקוה, כי המערער שחרב המאסר על תנאי מרחפת אף היא מעליו, למד את לקח הסתבכותו ולא ישוב לסורו, אלא יחזור לאחר ריצוי עונשו לחיים נורמטיביים.