ע"פ 7333/06 אבי דהאן נ. מדינת ישראל

לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב הוגש כתב אישום נגד המערער המייחס לו עבירה של נהיגת מונית בקו שירות, ללא רישיון קו השירות, בניגוד לסעיף 14ח. לפקודת התעבורה. לתאריך הראשון שנקבע לדיון הגיש המערער בקשת דחייה. בית משפט קמא נענה לבקשה והדיון נקבע לתאריך אחר. דא עקא, גם בתאריך זה לא התייצב המערער כאשר על דרך ההסבר בדיעבד, טען, כי ההזמנה הועברה לעורך-דין המטפל בעניין אזרחי שלו ואותו עורך-דין לא פעל. בית משפט קמא (כב' השופטת נ' פראג מבית משפט לתעבורה בתל-אביב) סבר כי אין בהסבר ממש (ראה החלטה מיום 23.7.06) ודן בעניינו של העורר בהעדרו. במאמר מוסגר אעיר כי ההסבר אכן אינו מובן (בלשון המעטה) ואינו מבהיר הכיצד נטל המערער חירות לעצמו שלא להתייצב לדיון שנקבע לבקשתו. בית המשפט דן את המערער לשנתיים פסילה. על כך הוגש ערעור ובמקביל הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט המחוזי, אשר דן בבקשה לעיכוב ביצוע, החליט כי אין מקום לעיכוב ביצוע הפסילה ומכאן הערעור הנוכחי. בהודעת הערעור טוען המערער כי שגה בית משפט קמא (הכוונה לבית המשפט המחוזי), כאשר דן בעניין ללא נוכחותו, והסתפק בטיעונים הכתובים של שני הצדדים. עוד טוען המערער, כי לגופו של עניין, יש נימוקים טובים להתערב בעונש הפסילה בן השנתיים. מדובר בעבירה "כלכלית" וסביר להניח כי לו היה בית המשפט לתעבורה שומע את דבריו לעניין זה, היה מתחשב בו.

המדינה טוענת כי ניתן לקיים דיון בסוגיה שעל הפרק – קרי עיכוב ביצועה של שלילת רישיון גם שלא במעמד הצדדים. מלכתחילה קבע המחוקק לעבירות התעבורה סדרי דין מיוחדים וראה סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק) ויש מקום על כן ל"סדרי דין מיוחדים" גם בדיון בעיכוב ביצוע. המדינה מפנה גם למספר החלטות שלא שללו דרך כזו. בנוסף מפנה המדינה לעָבָרו של המערער, המצביע על כך כי לא נפל עיוות דין בהחלטת בית משפט קמא.

כשלעצמי, אני סבורה כי הגיע הזמן שהמחוקק יורה מפורשות כי בבקשות מסוג הבקשה הנוכחית לעיכוב עונש פסילה, ניתן להסתפק בטיעונים בכתב ואין חובה לקיים דיון בעל-פה בנוכחות הצדדים. המחוקק גילה דעתו כי בעבירות תעבורה ניתן "להגמיש" את סדרי הדין, כפי שעולה מסעיף 240 הנ"ל. אותה "רציונלה" שהביאה להגמשה שם – צריכה לפעול גם לעניין הדיון בעיכוב ביצוע. על פני הדברים, יש חוסר הלימה בכך, שהשפיטה לגופה יכולה להיעשות גם בהעדר הנאשם, אם התקיימו התנאים בסעיף 240(א)(3) לחוק - ואילו על בקשה לעיכוב ביצוע של פסילה (בהבדל מעיכוב ביצוע מאסר) יחול סעיף 126 לחוק, המחייב דיון בפניו של נאשם (וראה לעניין זה גם הוראת סעיף 130(ג) לחוק, המאבחנת לעניין האפשרות לדון אדם שלא בפניו – בין הטלת עונש מאסר לענישה אחרת). מכל מקום – זוהי כאמור סוגיה שהמחוקק צריך לתת דעתו עליה ולהסדיר אותה באופן ברור.

לענייננו, אינני נזקקת להכרעה בסוגיה, משום שמדובר במקרה מובהק שבו לא נגרם עיוות דין לעורר. סעיף 215 לחוק, מתיר לבית המשפט לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה,"אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". במקרה הנוכחי מדובר במי שבעברו 117 הרשעות קודמות. עיון בגיליון ההרשעות חושף דפוס פעולה של זלזול מוחלט בכל תקנות התעבורה, לרבות תקנות בטיחותיות. לפיכך, הדעת נותנת כי מתחייבת פסילה משמעותית. הדיון באורכה של תקופת הפסילה ייעשה כחלק מהערעור לגופו. הדעת נותנת – כי הערעור ישמע בפרק זמן סביר, שעל כן יהיה טעם בשמיעתו גם אם לא ינתן עיכוב ביצוע.

בשולי הדברים: לאמור לעיל מתווספת העובדה שהמערער לא התייצב בבית משפט קמא לדיון (הגם שזה נדחה לבקשתו) ולא התייצב גם להליך בבית המשפט העליון. יש יותר מטעם לפגם בהתנהלות זו, במיוחד כך, כאשר הטרוניה היא על כך שבית המשפט לא קיים את הדיון במעמד הצדדים.

הערר נדחה.