ע"פ 7346/01 יובל שטנדל, עו"ד נ. חב' בזק בינלאומי בע"מ

בפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף.

1.הערעור שבכותרת הוגש ביום 20.9.01. הוא מופנה כנגד החלטתו של כב' הנשיא, השופט לרון, מיום 19.6.01, בה נדחתה בקשה של המערערים לאשר תובענה שהגישו כתובענה ייצוגית.

בבקשה למחיקת הערעור על הסף נטען, כי התביעה לא נדחתה. כל שהוחלט בו על ידי בית משפט קמא הוא אך הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית. בקשה זו היא שנדחתה. בכך לא הסתיים התיק. כל שנעשה הוא לקבוע, בהליך ביניים, מי יהיו הצדדים לתיק. ההחלטה אינה סוגרת את הדלת בפני הציבור להצטרף לתיק, וכל אחד מן הפרטים בציבור יוכל להגיש תובענה ספציפית ביחס לאותו עניין, בלא שהחלטת בית משפט קמא מהווה מעשה בית דין לעניין זה. בשל כך, טוענים המשיבים, דרך התקיפה של החלטת בית משפט קמא צריכה להיות בבקשת רשות לערער, ולא בערעור. המבקשים החמיצו את המועד להגיש בקשת רשות לערער, אשר המועד האחרון להגשתה חלף בעת הגשת הערעור. על כן, כך המשיבים, יש למחוק את הערעור.

2.התובענה הייצוגית שבמחלוקת הוגשה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. חוק זה אינו קובע הסדר לעניין צורת וזכות הערעור על החלטה שעניינה הגשת בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית. משכך, גורל השאלה שבפניי להחתך על פי העקרונות הכלליים החלים בסוגייה זה. על פי עקרונות אלה, השאלה הטעונה דיון היא האם בפניי פסק דין, אשר ניתן לערער עליו בזכות, תוך 45 ימים מיום קבלתה, או שמא מדובר בהחלטה אחרת, אשר ניתן לערער עליה ברשות, תוך 30 ימים מיום קבלתה (סעיף 41 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, ביחד עם תקנות 397 ו399- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

לעניין זה, ההבחנה בין פסק-דין להחלטה אחרת מושתתת על בחינת סופיות ההחלטה. "סופיות ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא היא נקבעת על-פי השאלה אם התיק, או חלק רלוואנטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח. מבחן הסופיות הוא איפוא מבחן דיוני-פורמלי." (דברי כב' השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 354, בפיסקה 15 לפסק הדין). באותה פרשה צוטטו בהסכמה דברי כב' השופט זוסמן, בעניין זה, לפיהם השאלה היא

"'האם נסתיים הדיון בעניין התלוי ועומד לפני בית המשפט?' החלטה המסיימת את הדיון 'וסוגרת את תיק המשפט' היא פסק-דין שעליו יכול בעל-דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית'... היא החלטה אחרת, שעליה אין מערערים אלא ברשות... או בלא רשות, ביחד עם פסק-הדין שניתן במשפט..."

(ע"א 226/61 (המ' 264/61) דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919).

בפרשת מנדלבליט עמד בית המשפט על הקושי ביישום מבחן זה במצבים בהם מכריע בית המשפט בטענות שונות של הצדדים במהלך ההתדיינות, להבדיל מסופה. לגבי מצבים אלה, התווה בית המשפט באותה פרשה מבחן עזר, אשר מטרתו היא להבחין בין "'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי". מבחן זה הוא מבחן הסעד, אשר מאפשר "לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" (שם, בפיסקה 16 לפסק הדין). השאלה, על פי מבחן זה, היא האם

"בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או יותר מן הנתבעים".

3.יישומם של מבחנים אלה בהקשר שבפניי נדון בצורה מפורשת בפסיקה פעם אחת בלבד, בע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, דינים עליון נט 872. באותה פרשה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי פרק ו'1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ככל שזו התייחסה לתובענה ייצוגית למתן סעד כספי, ואישר את הגשת התובענה כתובענה ייצוגית לעניין מתן סעד הצהרתי.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, בזכות, לבית המשפט העליון. באותו ערעור, ביקש המערער שם לתקוף את אותו חלק בהחלטה אשר הגביל את אישור התובענה הייצוגית לסעד הצהרתי בלבד, ואשר דחה את אישור התובענה למתן סעד כספי. בבית משפט זה טענו המשיבים, כי ההליך הנכון לתקיפת החלטתו של בית המשפט המחוזי היה בקשת רשות לערער, ולא ערעור. טענה זו נדחתה בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג - כהן, אשר פסקה כי

"ערעורו של ברזני נסב על חלקה של ההחלטה הדוחה את אישור התובענה הייצוגית ככל שזו נוגעת למתן סעד כספי. הלכה פסוקה היא, כי החלטת בית המשפט למחוק מכתב התביעה חלק הנוגע לאחד הסעדים מהווה פסק דין חלקי... ההחלטה נשוא הערעורים שלפנינו סיימה את הדיון בשאלת הסעד הכספי ועל כן יש לראות בה פסק דין חלקי עליו ניתן לערער בזכות"

(בפיסקה 20 לפסק הדין)

4 . דברים אלה מעניקים בסיס איתן לטענות המערערים, כי בדין הגישו ערעור בזכות על החלטת בית משפט קמא. הדברים אף אמורים ביתר שאת מתוך השוואה בין עובדות הפרשה שבפניי לבין עובדותיה של פרשת ברזני . במהותן, בשתי ההחלטות יסודות מרכזיים דומים.

בפרשת ברזני , עמדה ביסוד התובענה הייצוגית שהוגשה שם בית המשפט קמא טענה למצגי שווא מטעים מצד המשיבים באותה פרשה. בית המשפט המחוזי שם קבע כי יש מקום לבירור טענת ההטעיה במסגרת של תובענה ייצוגית לפי חוק הגנת הצרכן, וכי המערער שם עומד בתנאים הקבועים בחוק לשם אישור הגשתה של תובענה ייצוגית. עם זאת, לאור העובדה שטענת ההטעייה וגובה הפיצוי משתנים לפי נסיבותיו האינדיווידואליות של כל אחד מחברי הקבוצה, הוחלט שם לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית הצהרתית, תוך כדי שנקבע כי "אין מקום לקבוע את גובה הנזק של חברי הקבוצה, בין ככלל, בין כבודדים". היינו, לא אושרה הגשת תובענה ייצוגית לעניין הסעד הכספי.

גם במקרה שבפניי, עולה טענה בדבר מצג שווא של הנתבעים. אחד הבסיסים העיקריים להכרעת בית משפט קמא היה, כי אישור התובענה כתובענה ייצוגית "יביא ... לאותה תוצאה של הכרעה עקרונית, העומדת ביסוד ההליך של תביעה ייצוגית, בשאלת קיום ההטעייה, אך לא ימנע את הצורך בקיום דיון נוסף, במסגרת התביעות האינדיווידואליות של התובעים השונים". היינו, בית משפט קמא שלל את האפשרות לתבוע את הסעד הכספי המבוקש במסגרת התובענה. שלילה זו של סעד מכניסה את החלטת בית משפט קמא לגדר "פסק דין", בהתאם למבחנים שפורטו לעיל.

5.למשיבים טענות אחדות ביחס לפסק הדין בפרשת ברזני ולתחולתו על העניין שבפניי.

6.המשיבים טוענים כי אין מדובר בהלכה פסוקה, אלא בדעת מיעוט, באשר לגופו של עניין נתקבלה בפרשת ברזני עמדת כב' הנשיא והשופט אנגלרד. אין בידי לקבל טענה זו. עיינתי בפסקי הדין של כב' הנשיא וכב' השופט אנגלרד באותה פרשה. אין בהם כל הסתייגות מפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בנקודה הרלוונטית. זאת ועוד, דעת הרוב באותה פרשה קיבלה ערעור שכנגד שהוגש על ידי בזק. ערעור שכנגד זה הוגש כנגד ערעורו של מר ברזני. אילו היה נקבע, כי דין הערעור העיקרי להימחק נוכח הצורך בהגשת בקשת רשות לערער, כפי שטוענים המשיבים בהליך שבפניי, ממילא היה הערעור שכנגד נדחה מעיקרו, ולא היה כל צורך בהכרעה בו. אמור מעתה, כי לא הייתה בפרשת ברזני כל מחלוקת לעניין העומד בפניי, ודין טענה זו של המשיבים להידחות.

7.(א) טענה אחרת של המשיבים היא, כי יש להבחין בין העניין שבפניי לבין פרשת ברזני . בפרשת ברזני אושרה התובענה הייצוגית בכל הנוגע לסעד ההצהרתי שנתבקש שם. לטענת המשיבים, בית המשפט המחוזי באותה פרשה מחק מן התובענה הייצוגית את העתירה לסעד כספי, ועל כן באותה פרשה המדובר במחיקת סעד מכתב תביעה, עניין אשר אין עוררין כי יש לגביו זכות ערעור. על פי הטענה, אין דברים אלה חלים במקרה שבפניי, בו לא אושרה התביעה כלל כתביעה ייצוגית.

(ב) גם ניסיון זה לאבחן את פרשת ברזני מן המקרה שבפניי אינו מקובל עליי. פסק הדין בעניין ברזני הוא ברור. אין בו דבר וחצי דבר על מחיקת סעד כספי מן התובענה הייצוגית. המדובר, בבירור, בהחלטה של בית המשפט המחוזי שם שלא לאשר הגשת תובענה ייצוגית בכל הנוגע לסעד כספי. מבחינה זו, איני מוצא כל הבחנה רלוונטית בין החלטה זו לבין ההחלטה נשוא ההליך שבפניי.

(ג) אוסיף, כי טענות המשיבים, לפיהן החלטת בית משפט קמא בעניין שבפניי היא החלטה אחרת, היו נכונות באותה מידה גם בפרשת ברזני . הדברים אמורים בטענת המשיבים, לפיה אין החלטת בית משפט קמא מהווה פסק דין, באשר למערערים נתונה הזכות להמשיך בתביעה אישית. הדברים אמורים גם בטענת המשיבים לפיה גם בעקבות החלטת בית משפט קמא, נתונה לצדדים נוספים הטוענים לעילה דומה אפשרות להצטרף לתביעה אישית כאמור.

ראשית יש לומר, כי ההנחה שהתביעה האישית ממשיכה להתנהל בפני בית המשפט לאחר שזה דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, היא הנחה מסופקת, הן נוכח האמור בתקנה 6 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לעניין תובענה ייצוגית) התש"נה 1995), והן נוכח הפסיקה שדנה בתקנה זו (ראו להלן, בפסקה 8).

שנית, טענות אלה של המשיבים היו רלוונטיות לא פחות גם ביחס לתביעה הכספית בפרשת ברזני . החלטת בית המשפט המחוזי באותה פרשה לא שללה מאת התובעים האינדיבידואליים את עילתם לנהל, בהמשך לאותה החלטה, התדיינות אינדיבידואלית, שלא במסגרת התובענה הייצוגית, בכל הנוגע לזכותם לסעד כספי. כל שהוחלט עליו היה כי אין מקום לבירור העניין הכספי במסגרת של תובענה ייצוגית. לא ניתנה החלטה בעלת אופי סופי, השוללת את האפשרות לתבוע את הסעד הכספי במסגרת אחרת. על פי גישתם של המשיבים בבקשה שבפניי, בכך היה כדי לשלול מן ההחלטה של בית המשפט המחוזי בפרשת ברזני , לעניין הסעד הכספי, מימד של סופיות, ולהשמיט את קיומה של זכות ערעור. דא עקא, לא זו העמדה שנתקבלה על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן, אשר קבעה בפסק דינה כי אי אישורה של התובענה הייצוגית שם, בכל הנוגע לסעד כספי, היא הכרעה סופית לכל דבר ועניין בסעד זה, ועל כן נתונה זכות ערעור באותו עניין.

(ד) ועוד. איני סבור כי הגיונם של דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן היה משתנה אילו נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, על כל חלקיה, כפי שהיה במקרה שבפניי. אכן, בניגוד לעולה מטענת המשיבים, לא עובדת אישורה החלקי של התובענה כתובענה ייצוגית בפרשת ברזני עמד ביסוד קביעתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן כי הערעור על חלקה האחר של ההחלטה באותה פרשה הוגש כדין. אי אישורו של אחד הסעדים הנתבעים במסגרת תובענה ייצוגית הוא שעמד ביסוד הקביעה האמורה. אני סבור, על כן, כי קביעה זו יפה, ואולי אף מקל וחומר, למקרה שבפניי שבו לא אושרה התביעה הייצוגית הן ביחס לסעד ההצהרתי והן ביחס לסעד הכספי.

8.המשיבים טוענים כי החלטת בית משפט קמא אינה אלא בשאלת הצדדים שיהיו צד להליך שבפניו, באשר התובענה העיקרית שהוגשה לבית משפט קמא, היא תובענתם האישית של המערערים, בעינה עומדת. איני סבור כי ניתן לקבל טענה זו, הן מטעם קונקרטי, הנוגע לנסיבות העניין, והן מטעם עקרוני, הנוגע להוראות הדין החולשות על העניין.

(א) אשר להיבט הקונקרטי. עיון בכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא מלמד, כי בניגוד לנטען על ידי המשיבים, התביעה שהוגשה לבית משפט קמא אינה תביעה אישית "טהורה", אשר הסעד היחיד המתבקש בה הוא אישי, ואשר נותרה, בלא שינוי, בעקבות החלטת בית משפט קמא.

מתברר, כי כתב התביעה שהוגש הוא מעין יצור כלאיים. מצד העובדות הנטענות בו, נועד כתב התביעה לבסס את עילתם האישית של שני התובעים המנויים בו. בה בעת, כתב התביעה מבהיר כי מבחינת טיבה, מלכתחילה התביעה אינה תביעה אישית בלבד, כי אם תביעה ייצוגית. כך, מהות התביעה, על פי כותרתה, אינה תביעה אישית, אף לא תביעה כספית, כי אם "תביעה ייצוגית". סכום התביעה, על פי כותרתה, מוערך בחמישים מליון ש"ח. אף בכתב התביעה מאוזכרת "קבוצת התובעים בכללם" (סעיף 20 לכתב התביעה). כל אלה הם מאפיינים, החורגים מגדרי תביעתם האישית של שני התובעים המפורטים בכתב התביעה. ואם לא די בכך, ניתן להפנות בהקשר זה לתגובת המשיבים בבית משפט קמא לבקשה לאישור התובענה כייצוגית. המשיבים, בפתח דברם בתגובה זו, בסעיף 1, מציינים כי לבית המשפט קמא הוגש "כתב תביעה ייצוגית" (ההדגשה הוספה - ע.ש.).

אמנם, ניתן לטעון כי בכך רתמו המערערים את העגלה לפני הסוסים, באשר בעת הגשת כתב התביעה, טרם אושרה התביעה כתובענה ייצוגית. ברם, גם בכך אין כדי לשנות מן העובדה, שבמהותה חרגה התובענה, עוד בעת הגשתה, מגדר תובענה אישית גרידא. לכן, גם במובן צר זה, יוצא כי החלטת בית משפט קמא - השוללת אישור של התובענה כתביעה ייצוגית - דוחה חלק הארי של הסעד שנתבקש בתובענה (50 מליון ש"ח), וממילא, אפילו לפי גישת המשיבים, מהווה פסק דין (ולו חלקי), אשר ניתן לערער עליו בזכות.

(ב) אשר לרמה העקרונית. המשיבים אינם מתמודדים כלל, בסוגיה זו, עם הוראתה של תקנה 6 לתקנות הגנת הצרכן (סדרי דין לעניין תובענה ייצוגית), התשנ"ה-1995. תקנה זו קובעת, כי מקום בו בית המשפט החליט שלא לאשר תובענה כייצוגית משום שלא התקיימו בה התנאים המפורטים בחוק, תידחה הבקשה לאישור כאמור. ברם, נקבע בה כי אין בהחלטה על דחייה כאמור כדי למנוע מהתובע להגיש "תובענה אחרת בשמו הוא" (ההדגשה הוספה), או כדי למנוע מתובע אחר להגיש תובענה ייצוגית בשם אותה קבוצה.

מתקנה זו משתמעת הפרדה, במישור הדיוני, בין תביעתו האישית של התובע המבקש לעצמו מעמד של תובע ייצוגי, לבין תביעתו הייצוגית. עולה מן הדברים, כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית עומדת לעצמה, ומקום בו בקשה זו נדחתה, לא נותרת עוד בפני בית המשפט תובענה, בין ייצוגית ובין אישית. הגיונו של הסדר זה עשוי להיות טמון בכך, שברגיל עילת התביעה האישית, של מי שמבקש להגיש תובענה ייצוגית משקפת נזק קטן, אשר כשלעצמו אינו מצדיק הגשת תביעה. מכשיר התובענה הייצוגית נועד ליצור מסגרת שתעודד הגשת תביעות חרף מצב בסיסי זה. אכן, כבר נפסק כי התובענה הייצוגית "....נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע [323] בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם ... יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה" (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בע"מ פ"ד נא(2) 312, 322 - 323). ובמקום אחר ציינה כב' השופטת שטרסברג - כהן, ביחס לתובענות ייצוגיות בדיני ניירות ערך, כי "התובענה הייצוגית נועדה לתת לבעל המניות, שנפגע פגיעה קטנה יחסית, תמריץ לתבוע את זכויותיו וזכויות אחרים כמוהו." (רע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט דינים עליון נט 946, בפיסקה 14 לפסק הדין).

מתקנה זו משתמע, אפוא, כי ההחלטה על דחיית הבקשה להגשת תובענה ייצוגית היא פסק דין לכל דבר ועניין, המסיים את התיק שבפני בית המשפט, וממילא כי הערעור על החלטה כזו הוא ערעור בזכות.

(ג) ברוח זו, אף נפסק בשתי פרשות בהן נדונה שאלת האגרה אשר יש לחייב בה את מי שמגיש בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית.

בת"א 1252/92 אנליסט אי.אמ.אס. ניהול קרנות נאמנות נ' מדינת ישראל , דינים מחוזי לב(1) 359 פסק כב' השופט שטרוזמן, כי מקום בו מוגשת בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, אין לחייב את המבקש באגרה בין תביעתו האישית כתנאי לדיון בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. לעניין זה היפנה כב' השופט שטרוזמן לתקנה 6 לתקנות ניירות ערך (סדרי דין לעניין תובענה ייצוגית) תשנ"ב-1991, אשר לשונה זהה ללשון תקנה 6 הנ"ל לתקנות הגנת הצרכן. על רקע תקנה 6 האמורה הובהר באותה פרשה, כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית איננה כוללת את תובענת התובע כתובענה עצמאית, וממילא אינה חייבת באגרת בית משפט כל עוד לא הוגשה כתובענה ייצוגית.

ברוח דומה, בהקשר דומה ועל יסוד הנמקה דומה, פסק מאוחר יותר גם כב' הנשיא א' וינוגרד, בת"א 1117/94 גלובל בע"מ נ' חמישה יוד , דינים מחוזי כו(7) 138, בפיסקה 7 "... דחיית בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, אינה הופכת באופן אוטומטי את התובענה הייצוגית לתביעה אישית. אלא מותירה בפני מי שבקשתו נדחתה את הברירה להגיש תביעה אחרת בשמו הוא." (ההדגשה הוספה - ע.ש.).

9.(א) לא נעלם מעיני, כי בפרקטיקה לעניינן של תובענות ייצוגיות, ובמידת מה אף בספרות, ישנם תימוכין מסויימים לטענות המשיבים בבקשה שבפניי. כך, בפועל הליכי תקיפה לא מעטים בבית משפט זה, המופנים כנגד החלטות שלא לאשר תובענה כתובענה ייצוגית, מוגשים במסגרת של בקשות רשות לערער, ולא כערעורים בזכות (ראו, על דרך הדוגמא בלבד, רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת,

פ"ד נד(1) 600; רע"א 378/96 וינבלט נ' בורנשטיין בע"מ

פ"ד נד(3) 247). ניתן אף למצוא דוגמא להגשת בקשת רשות לערער על החלטה לדחות בקשה לאישור תובענה ייצוגית, לגבי חלק מן התובענה, במצב זהה לגמרי, מבחינה זו, לפרשת ברזני , בה נקבע כי ההליך לתקיפה גם במצב זה הוא בערעור בזכות (ראו רע"א 4474/97 טצת נ' זילברשץ פ"ד נד(2) 577).

באופן דומה, מפנים המשיבים להחלטות של בתי משפט מחוזיים, אשר לאחר דחיית בקשה לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית, קבעו הוראות שונות לעניין המשך הדיון בתובענה האישית של התובע הייצוגית. החלטות אלה מספקות תימוכין מסויימים לטענת המשיבים הרואה בדחיית הבקשה לאישורה של תובענה כתובענה ייצוגית דחייה של מעין בקשת ביניים בהליך, אשר עניינה מתכונת ניהול התובענה, וזאת להבדיל מדחיית בקשה לסעד מהותי שבדין, המצויה בתובענה.

לכך יש להוסיף, כי אף בספרות הובעה הדעה (לוטן ורז, תובענות ייצוגיות חלק א' (תשנ"ו, חיפה) בעמ' 402), כי ההליך הנכון לתקיפת החלטה הדוחה בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית הוא בקשת רשות לערער, להבדיל מערעור. זאת, בסייג לפיו עומדת לחברי הקבוצה נשוא התובענה הייצוגית זכות ערעור במקרים מסוימים (שם, בעמודים 402-403).

(ב) ברם, בדברים אלה אין כדי לשנות מן המסקנה בבקשה שבפניי.

ראשית, אף לפני מתן ההחלטה בעניין ברזני , בחודש יולי 2001, הותקפו החלטות שלא לאשר תובענה כתובענה ייצוגית גם בהליכים של ערעור בזכות (ראו ע"א 8463/99 קדם נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ; ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן פ"ד נג(1) 115 (ערעור על החלטה לאשר תובענה כתובענה ייצוגית); ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בע"מ פ"ד נא(2) 312).

שנית, אין בפרקטיקה כזו, המתוארת לעיל, כדי לשנות ממה שנקבע בפרשת ברזני

האמורה, ומה גם שפסק הדין בפרשת ברזני ניתן לפני חודשים אחדים בלבד.

שלישית, פסקי הדין המחוזיים אליהם מפנים המשיבים, ובהם נקבע דבר המשך ההליכים בתובענה האישית אינם מתמודדים עם האמור בתקנה 6 האמורה לתקנות סדרי הדין בתובענה ייצוגית. קיימת פסיקה מחוזית אחרת, אליה הפניתי, הנותנת את מלוא המשקל לתקנה זו. זאת ועוד, אף בפסיקה המחוזית ניתן למצוא קביעות לפיה דחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית משמיטה את זכות הקיום מן התובענה האישית של התובע הייצוגי (ראו, למשל, המ' 28404/97 בולדו נ' רשות הנמלים והרכבות, דינים מחוזי כז(1) 819).

10.המשיבים נאחזים בטיעוניהם בכך, שכותרת החלטתו של בית משפט קמא היא "החלטה", ולא "פסק דין". ברם, העובדה שבית המשפט בחר בכותרת "החלטה" להבדיל מ"פסק דין", אינה בעלת חשיבות לעניינו. המונח "החלטה" מוגדר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כ"פסק דין וכל החלטה אחרת של בית המשפט" (תקנה 1). ממילא, כולל מונח זה גם פסק דין. זאת ועוד, בשורה ארוכה של החלטות נקבע, כי לעניין סיווגה של החלטה לצורך הגשת ערעור, כפסק דין או כהחלטה אחרת, המבחן הוא מהותה של ההחלטה, ולא כותרתה (ראו ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז , פ"ד לו(3) 197, 202; ראו גם, בכיוון ההפוך, פסק דינה של כב' השופטת ביניש בע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ פ"ד נד(2) 145, בפיסקה 7). משכך, גם טענה זו אינה משנה את מסקנתי לעניין ההליך הנכון לתקיפת החלטתו של בית משפט קמא.

11.בשולי הדברים. עד לכאן, פירטתי את נימוקיי לדחיית עמדת המשיבים בבקשה שבפניי. כאן המקום להוסיף, כי גם לו סברתי, כי יש לקבל את עמדת המשיבים לעניין ההליך הנכון לתקיפת החלטת בית משפט קמא, הרי שהיה מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא. הערעור שבכותרת הוגש בחודש ספטמבר 2001, חודשיים אחרי מתן פסק הדין בעניין ברזני . נראה לי, כי למיצער יש לומר כי הוא הוגש מתוך הסתמכות סבירה על שנפסק באותה פרשה. כפי שהראיתי לעיל, בדין החקוק והפסוק אף יש תמיכה לתפיסה לפיה הליך התקיפה הנכון במקרה שבפניי הוא ערעור בזכות. במצב זה, אפילו הייתי מגיע למסקנה כי טעו המערערים בהליך התקיפה בו בחרו, הרי שהיה מדובר בטעות בדין שהיא טעות סבירה, ואולי אף טעות בלתי נמנעת באופן סביר, ואשר יש בה משום "טעם מיוחד" מובהק, הנדרש לשם מתן ארכה לשם נקיטתו של הליך תקיפה אחר (ראו בש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון פ"ד נד(4) 702). נוכח המסקנה אליה הגעתי, איני רואה צורך להרחיב בסוגייה זו מעבר לכך, ומה גם שאין המשיבים מתנגדים, חרף טענות שונות שהעלו, למתן ארכה כאמור, אשר נדרשת על פי שיטתם.

12.והערה אחרונה לסדר. המשיבים הגיבו לתגובת המערערים לבקשה שבפניי. תגובת המשיבים הייתה בלא נטילת רשות מבית המשפט. מבחינה זו, לא היה לתגובה מקום, במועד ובדרך בה הוגשה. ברם, אף לבקשת המערערים למחיקת תגובה זו - בקשה האוחזת לא פחות מ-14 עמודים - לא היה מקום, בסגנונה, באורכה, ואף לא בתוכנה. תגובתם של המערערים לבקשה שבפניי כללה עניינים שונים, הדורשים התייחסות, ואלה חייבו, בנסיבות העניין, תגובה עניינית מטעם המשיבים. ניתן היה לצפות מן המערערים, המבקשים ליטול לעצמם מעמד ייצוגי, לגלות הבנה לצורך בתגובה מאת המשיבים, ולגישה מעט עניינית יותר בסוגייה זו.

סוף דבר. דין הבקשה למחיקת הערעור מן הרישום - להידחות. המשיבים ישאו בהוצאות המערערים בבקשה זו, לרבות שכר טירחת עו"ד, בסך 3,500 ש"ח. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.