ע"פ 7365/04 בוריס אברמוב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערער היה חברה לחיים של המתלוננת, ומחודש מרץ 2002 הם התגוררו בדירתה בדימונה. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בשלושה אירועים שהתרחשו בחודשים יוני ויולי 2002, תקף המערער את המתלוננת וביצע בה גם עבירות מין. באישום נוסף שיוחס לו (האישום הרביעי) נטען, כי בעקבות הגשת תלונתה במשטרה, איים המערער על המתלוננת, בשיחת טלפון, כי אם לא תחזור בה מתלונתה – הוא יפגע בה.

המערער כפר במהלך משפטו בפני בית משפט קמא בעובדות שיוחסו לו, וטען כי המתלוננת בדתה מלבה את הגרסה המפלילה ממניעים פסולים. את הטענה הזו דחתה הערכאה הראשונה, אשר בחרה להאמין למתלוננת שלעדותה נמצאו חיזוקים שונים, ובעקבות כך הורשע המערער במספר עבירות: תקיפה בת-זוג, תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, פציעה בנסיבות מחמירות, אינוס, מעשה סדום, איומים, הדחה בחקירה ומעשים מגונים. המערער זוכה מעבירה של כליאת שווא. בהמשך, ולאחר שלבית המשפט הוגש תסקיר מבחן והצדדים טענו לעונש, נגזרו למערער 15 שנות מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל במצטבר, מאסר על-תנאי בן 7 חודשים שנגזר למערער בחודש אוקטובר 2001, בעקבות הרשעתו בעבירה של תקיפת בת זוג ואיומים עליה.

בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו.

2.שלושה הם האישומים העיקריים שהובאו בכתב-האישום, ולהלן תמציתם. בראשון נטען, כי בלבו של המערער עלה חשד כי המתלוננת בוגדת בו ומקיימת יחסי מין עם גברים אחרים. את חשדו זה הטיח בפני המתלוננת לא אחת, וחזר עליו ביום 5.6.02. משהכחישה את העניין, קילל אותה המערער והידק סביב צווארה מגבת עד שהתעלפה. גם לאחר ששבה להכרתה הוא לא הרפה ממנה, ולאחר שהתקלחה אחז בחוזקה בפטמתה וסובב אותה תוך שהוא אומר: "ככה הם עושים לך וזה נעים לך".

האישום השני עוסק באירועים שהתרחשו, על פי הנטען, בימים 13, 14 ו-15 ביוני 2002. המערער שב והטיח במתלוננת את החשד כי היא בוגדת בו, וגם הפעם הוא לא הסתפק בדברי תוכחה. לגרסת המשיבה, תקף המערער את המתלוננת כאשר סטר לה, הכה אותה בראשה ובחלקי גופה האחרים, משך בשערה, כרך זרועו סביב צווארה וחנק אותה, והצמיד סכין לצווארה. בשלב כלשהו הגיעו בני משפחתו של המערער לביקור, ובעוד אלה ממתינים, הוביל המערער את המתלוננת לאחד החדרים, שם קרע את שמלתה מעליה, ואיים כי יביא את אורחיו כדי שיאנסו אותה. לאחר שהאורחים הלכו לדרכם, השכיב המערער את המתלוננת על ספה, והחדיר, בזה אחר זה, שני בקבוקים, לאיבר מינה, ובהמשך ניסה להחדיר לשם גם את אחד מכלי המטבח. בבוקר המחרת שב המערער וכרך מגבת סביב צווארה של המתלוננת וחנק אותה עד שהתעלפה, וכאשר שבה להכרתה החדיר את איבר מינו לפיה עד שהגיע לפורקן. בשעה מאוחרת יותר של אותו יום חזר המערער ודרש מהמתלוננת להודות כי בגדה בו, ומתוך תקווה כי יניח לה, היא אישרה זאת. אולם, תגובתה רק הגבירה את זעמו, ותוך שהוא אומר לה: "זונה, פה בגדת בי", הוביל אותה לסלון, הורה לה להתפשט ואנס אותה. בימים הבאים אסר המערער על המתלוננת לצאת מן הדירה, גם לא כדי לפקוד את מקום עבודתה או לבקר אצל רופא.

האישום השלישי עוסק באירועים שהתרחשו ביום 18.7.02. נטען, כי לאחר שתקף את המתלוננת שעה ארוכה, הוא קשר את ידיה ורגליה בכבל טלפון, כרך מגבת סביב צווארה, והכה אותה עד שנגרמו לה חבלות בפנים. ביום המחרת, 19.7.02, נמלטה המתלוננת מהדירה והגיעה לבית הוריה בנצרת, ולאחר שקיבלה טיפול רפואי, שוכנה במעון לנשים מוכות.

3.עיקר קצפו של בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-דין ח' קאזיס, יצא על החלטת בית המשפט המחוזי לתת אמון בעדות המתלוננת, ולבכר אותה על פני גרסתם של המערער ועדיו. ואכן, נכון היה לשקול את גרסת המתלוננת בזהירות רבה, ומשני טעמים לפחות, האחד, שאף כי המעשים הנטענים באישומים השונים היו בעלי חומרה מופלגת, לא מיהרה המתלוננת לפנות למשטרת ישראל, והיא עשתה זאת רק במהלך חודש יולי 2002. הטעם האחר הוא, שגם כאשר פנתה המתלוננת לבסוף והגישה את תלונתה, היא לא חשפה את התמונה במלואה, ובחרה לעשות זאת בשלבים. להלן אבהיר את דברי:

א.בתאריך 21.7.02 נרשמה ההודעה הראשונה מפיה של המתלוננת (נ/1), ובה היא מסרה כי ימים ספורים קודם לכן תקף אותה המערער, ובלשון המקור (ראו עמ' 1 להודעה): "התחיל לתת לי מכות בפנים בגוף. וזה מכות שנתן לי הרבה זמן באותו יום כי כבר התחיל להיות חושך. המערער הוציא את הטלפון מהקיר ועם החוט של הטלפון קשר לי את ידיים ורגליים ביחד ונתן לי מכות בראש. ולקח מגבת ושם סביב הצוואר והתחיל לחנוק אותי עם המגבת, ואחר כך לא זוכרת כלום". בהמשך ההודעה טענה המתלוננת, כי בעקבות אותם אירועים נטשה את עיר מגוריה ונסעה לנצרת, שם טופלה בבית חולים, תוך שהיא מסבירה כי מפני פחדה מהמערער נמנעה מלהגיש את תלונתה בדימונה.

ב.בתאריך 31.7.02, בשעת בוקר, נרשמה מפיה של המתלוננת הודעה נוספת (נ/2), והפעם היא טענה כי המערער התקשר אליה והזהיר אותה כי אם לא תבטל את תלונתה נגדו, יבולע לה ולהוריה.

ג.באותו יום (31.7.02), בשעות אחר הצהריים, רשמה חוקרת הודעה נוספת מפיה של המתלוננת (נ/3), ובראשיתה הצהירה: "עכשיו אני רוצה לספר לך מה עוד המערער עשה לי שלא הייתי מסוגלת לספר למשטרה עד עכשיו". מכאן היא עברה לתאר אירועים שהתרחשו בתאריך 5.7.02 , הוא היום שבו, לטענתה, ביקרו את המערער שניים מבני משפחתו, והמערער קרע את שמלתה ואיים עליה כי הוא ואורחיו יאנסו אותה. הקושי המתעורר כבר בשלב זה הוא שעל פי הנטען בכתב האישום , התרחשו אירועים אלה לא בחודש יולי אלא בתאריך 14.6.02 . וכך מסרה המתלוננת באותה הודעה: "המערער המשיך לקלל אותי ולהגיד שבגדתי בו, הוא שתה כמה בקבוקי בירה, אבל הוא לא היה שיכור. המערער אמר לי 'עכשיו אני יעשה לך משהו בדיוק כמו שבגדת בי'. ואז הוא הלך למטבח והביא איתו שלושה בקבוקים מזכוכית, האחד של וודקה, השני של בירה והשלישי קטן יותר של קוניאק. המערער השכיב אותי בכוח על הגב ומשך ממני את התחתונים עד שהוריד לי אותם לגמרי. ואז הוא פישק לי את הרגליים בכוח לקח בקבוק אחד ודחף לי אותו בכוח לתוך איבר המין שלי ...". בהמשך, מסרה המתלוננת כי המערער החדיר לאיבר מינה בקבוק נוסף, ואת תגובתה היא תארה כך: "כל הזמן הזה אני בכיתי מאד בשקט והתחננתי למערער שיפסיק ויעזוב אותי ושהוא מאד מכאיב לי אבל זה לא עזר". אולם בכך לא הסתיים האירוע, הואיל ולגרסתה הלך המערער פעם נוספת למטבח, ושב כשבידו מכשיר להקצפת ביצים (המוצג ת/2), שגם אותו ניסה להחדיר לאיבר מינה, אך (בלשונה) "הוא לא הצליח וזה כאב לי מאד אז התחלתי לצרוח אז הוא עזב אותי והלך למטבח". בעקבות אותם אירועים אסר המערער על המתלוננת לפקוד את מקום עבודתה, ולמעבידתה אשר התקשרה לברר את סיבת העדרה, פטר המערער באומרו כי המתלוננת אינה חשה בטוב. בהודעה זו נשאלה המתלוננת מדוע לא חשפה עד אז את מעשיו של המערער במלוא היקפם, והשיבה: "היה לי מאד קשה לספר את הזוועות שהמערער עשה לי, וגם מי שלקח ממני עדויות היו גברים ולא יכולתי לספר לגבר דברים כאלה".

במהלך גבייתה של הודעה זו הציגה המתלוננת בפני החוקרת שתי צלקות שהותירו מעשיו של המערער, האחת בזרועה הימנית, והאחרת בזרועה השמאלית, והיא טענה כי עד למסירת נ/3 לא נבדקה בידי גניקולוג.

ד.בחודש נובמבר 2002 נרשמה מפיה של המתלוננת הודעה נוספת (נ/5), ובה טענה כי חל שיבוש בתאריכי האירועים אותם תארה בהודעה נ/3. לטענתה "פשוט התבלבלתי בתאריכים, זה לא היה יולי זה היה בחודש יוני ואחר כך עשיתי סדר בראש וחשבתי והתאריכים הם בתאריך 5.6.02, הוא הרביץ לי חזק מאד ואני לא יצאתי יומיים לעבודה ולא הלכתי לרופא. פעם שנייה היה 13.6.02 שהוא הרביץ לי חזק ועשה לי אונס. בתאריך 16.6.02 התקשרתי לרופא ואמרתי לו שנפלתי באמבטיה ויש לי סימנים ואמרתי לו שאני לא יכולה לבוא, ובתאריך 19.6.02 הלכתי לרופא אבל לא סיפרתי לו מה קרה באמת כי הייתי מפחדת מאד". בהמשך הסבירה המתלוננת, כי היא עמדה על טעותה ביחס לתאריכי האירועים בהם עוסק כתב האישום, לאחר שעיינה באישורים הרפואיים ("אני רוצה להגיד שאני עכשיו בטוחה בתאריכים כי אני בדקתי גם עם האישור של הרופא של המחלה שזה היה כמה ימים אחרי האונס והאירוע הראשון היה שבוע לפני האונס").

הנה כי כן, שני עניינים היו אמורים להטריד את בית המשפט המחוזי בבואו להכריע את הדין, היינו, שלא זו בלבד שהמתלוננת לא מיהרה לספר לחוקריה על עבירות המין, שלטענתה, ביצע בה המערער, אלא שגם כאשר החליטה לחשוף את העבירות כולן, נתגלה שיבוש שקשה להתעלם ממנו בכל הנוגע למועדי ביצוען של עבירות המין הנטענות.

5.סוגיית כבישתה של עדות, בכלל, נדונה רבות בפסיקה, וההלכה הנוהגת היא כי כבישת עדות מפחיתה ממהימנותה, רק מקום שלא ניתנו הסברים לפשר השיהוי ומדוע החליט העד לפתוח דווקא עתה את סגור לבו. סוגיה זו חריפה שבעתיים כאשר מדובר בקורבן של עבירות מין (ע"פ 4988/98 טובלוב נ' מדינת ישראל , לא פורסם), במיוחד אם מבצען של העבירות הוא בן-משפחה, הואיל (בלשון הפסיקה): "בימינו השכלנו ללמוד, כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטות להתלונן בכלל, וכי אצל אחרות חולף לעיתים זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות... עד שמספרים למקורבים על אשר אירע או עד שמגישים תלונה במשטרה" (ע"פ 5612/92

מדינת ישראל נ' בארי , פ"ד מח(1) 302, 364); וכן "בושה ומבוכה בולמים לא אחת את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה" (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ה 4 249, 260); ולעניין זה ראו גם ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ה(1) 684, 692; ע"פ 2820/98 סיגמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(4) 183, 189; ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 419, 429; ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נח(3) 823).

ומן הכלל אל הפרט. המתלוננת אמנם כבשה את גרסתה, אולם אין מדובר בשיהוי שנמשך חודשים או שנים, אלא שבועות ספורים בלבד. את קולר האשם היא תלתה בתקוותה כי המערער יתעשת ויחדל מאלימותו, ובהמשך נבעה הבלגתה מפחדה מפניו וחששה לחייה, ובלשונה: "אני פשוט הייתי כל כך מפוחדת, כל כך חששתי לחיים שלי ולחיים של הקרובים שלי והידידים שלי... אני לא חשבתי ללכת למשטרה, אני רציתי פשוט למצוא איזושהי דרך שהוא פשוט יעזוב את הבית שלי..." (עמ' 28 ו-29 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). ובעמ' 34 הוסיפה המתלוננת באותו עניין: "כשהייתי בתחנת המשטרה היה לי קשה לדבר, לא רק בעברית, ברוסית היה קשה לי לדבר ולא רציתי בהתחלה שום דבר, לא רציתי, לא משטרה, לא תלונה, לא כלום, רציתי פשוט שכולם יעזבו אותי בשקט, אבל אותו שוטר, אותו קצין, מצא מילים כאלה, גישה כזאת שתקל עלי, הוא מצא מלים כאלה וגישה כזאת שהבנתי שאם אני לא אדבר, אז כל האימה הזאת אף פעם לא תסתיים. על האונס לא סיפרתי, כי קודם כל אותו קצין זה גבר. היום אחרי השיחות שהיו לי עם העובדות הסוציאליות, אני יכולה לדבר על כך, אבל אז פשוט לא יכולתי, היה לי קשה נורא לדבר על זה".

הסבריה אלה של המתלוננת התקבלו על דעתו של בית המשפט המחוזי, והם הגיוניים ומשכנעים גם בעיני. מדובר באשה גרושה, אשר התגוררה בגפה ועבדה לפרנסתה, ומשהכירה את המערער קיוותה לבנות עמו תא משפחתי. היא אהבה את המערער, ועל כן, היתה מוכנה למחול לו בתחילת הדרך מתוך תקווה כי מדובר בפרצי זעם חולפים. אולם, משהסלימה התנהגותו והחמיר החשש כי יפגע בה פגיעה קשה, קמה המתלוננת, נטשה את הדירה שבבעלותה ואת מקום עבודתה, וגלתה מרצון למעון לנשים מוכות, מתוך תקווה ששם תמצא מקלט מפני בן-זוגה. התקשיתי להאמין כי המתלוננת היתה ממיטה על עצמה את כל אלה רק מתוך מניע פסול ונסתר. יתר על כן, לאלימותו של המערער נשמע אישור, אף כי בשפה רפה, גם מפיו של המערער עצמו (ראו ההודעה ת/8, עמ' 1), ולכך הצטרפו ראיות נוספות שהובאו בפני בית משפט קמא. כך היא עדות חברתה של המתלוננת, מרינה בקר. זו מסרה כי במספר הזדמנויות הבחינה בסימני חבלות כחולים על גופה של המתלוננת, ולשאלתה השיבה האחרונה כי הם נגרמו לה בעקבות נפילה, הסבר שעתה שוב אין ספק כי לא היה בו ממש. המרצע יצא מן השק כאשר באחד הימים הגיעה המתלוננת לביתה של העדה כשהיא בוכייה ונסערת ועל צווארה סימני חבלה. באותו מעמד שמעה מרינה מפיה כי המערער הרביץ לה וחנק אותה, ועל כן החליטה לעזוב אותו ולהימלט על נפשה. מרינה בקר הוסיפה ותארה את התמורות שחלו במצבה הנפשי של המתלוננת: "מהרגע שהכרתי את המתלוננת, היתה אשה שמחה, וסיפרה לי על הכל, ואז היתה התקופה בה היא היתה סגורה. כששאלתי לשלומה, היא אמרה בסדר, והיתה משיבה בתשובות קצרות" (עמ' 80 לישיבת יום 8.10.03).

זולפה רבייב היתה עדה נוספת מטעם המשיבה. היא הכירה את המתלוננת ממקום עבודתה, ובאחד הימים כאשר הבחינה בסימן כחול על לחייה, שאלה אותה לסיבת הדבר, וזו השיבה כי בן-זוגה הכה אותה. בעקבות אירוע נוסף מסוג זה לנה המתלוננת בביתה של העדה, וזולפה שמעה אותה בעת ששוחחה עם המערער בטלפון מסרבת לגלות לו את מקום המצאה מחשש שיבולע לה. בהמשך תארה זולפה אירוע נוסף (ראו עמ' 83). הפעם הגיעה המתלוננת אליה בשעת לילה, כשהיא "כולה עם דם, לבושה בחלוק בית". לשאלת העדה מה קרה לה, השיבה המתלוננת כי המערער שב והכה אותה, ועל כן החליטה לעזוב את דימונה. זולפה רבייב הכחישה כי שמעה את המתלוננת אומרת שהמערער אנס אותה, אולם היא מסרה כי המתלוננת אמרה לה שהמערער " הכה אותה והתעלל בה ופגע בה בכל דרך אפשרית ".

ראיה אחרת אשר הוסיפה נופך של מהימנות לגרסת המתלוננת, היו דו"חות שנערכו במעון לנשים מוכות בו מצאה המתלוננת מחסה. באותם דו"חות תואר מצבה של המתלוננת בעת שהגיעה לשם כך: "הגיעה למקלט במצב נפשי מאד קשה, חבלות וסימנים בגוף, בשיחה: מאד מבולבלת, לא זוכרת פרטים, רוב השיחה בכתה ללא הפסקה, תוך כדי כך שהיא מתארת מה שהיא עברה, מאד מוצפת, כאבים בגוף... היתה בפחד ובחרדה, סיוטים בלילה, דמיינה אותו נמצא לידה, בריחת פיפי, סבלה מרעש (בעיקר מילדים), בכתה הרבה, היו מספר התפרצויות זעם על נשים במקלט".

6.מנגד, עוררה גרסת המערער תהיות בלבו של בית משפט קמא, וכיצד ניתן היה לנהוג אחרת נוכח העובדה שאף שהמתלוננת עזבה את דימונה, לא נותר המערער להתגורר בדירה, כפי שהיה עושה כל אדם תם וישר דרך המאמין בחפותו. במקום זאת, בחר המערער להעלם מבלי להותיר עקבות, עד אשר נעצר בחודש נובמבר 2002. סבורני, כי עניין לנו עם התנהגות מפלילה, עליה לבדה אמנם לא ניתן לבסס הרשעה, אולם, להשקפתי משתלבת התנהגות זו היטב עם הראיות המפלילות שבאו בפני בית משפט קמא (לעניין זה ראו ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 359, 373; ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' אהרוני , פ"ד מ(1) 617, 622). ולבסוף, גם הסבריו של המערער מדוע הפנתה לו המתלוננת עורף, היו רחוקים מלהישמע כסבירים והגיוניים, ועל כן אינני סבור כי בהחלטת בית משפט המחוזי להעדיף את גרסת המתלוננת נפל פגם, אדרבא, נראה לי כי היתה זו מסקנה מתבקשת.

7.ההכרעה בעניינו של המערער לא עסקה בשאלות סבוכות של דין, אלא בהתלבטות בין שתי גרסאות עובדתיות. כידוע, בתחום זה יש לערכאה הדיונית יתרון בולט על פני ערכאת הערעור, עקב יכולה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנות העדים אשר הופיעו בפניה. זהו מקורה של ההלכה הנוהגת לפיה בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים שבעובדה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4), 632; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 150, 165). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים (ע"פ 190/82 מרכוס נ' מדינת ישראל , פ"ד ל"ז(1) 225, 233), אולם, סבורני כי עניינו של המערער אינו נמנה עליהם. נהפוך הוא, בפני בית המשפט המחוזי הונח מארג של ראיות בהן נתן אמון, ומארג זה מצביע, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולא עבירות האלימות בלבד אלא גם את עבירות המין.

נוכח האמור, הייתי דוחה את הערעור כנגד ההרשעה.

8.באשר לערעור כנגד העונש – זו אינה הפעם הראשונה בה חטא המערער באלימות כלפי בת-זוג, ובחודש אוקטובר 2001 אף נדון בגין כך למאסר. אולם, נראה כי המערער לא למד את לקחו, וחודשים ספורים לאחר ששוחרר מהכלא, שב לחטוא באותו תחום, ומעשיו אף הסלימו במידה ניכרת.

נדמה כי אין צורך לומר עד כמה חמורים הם מעשיו של המערער. לא רק באלימות קשה ובלתי נסבלת הוא נהג בבת-זוגו, אלא אף ביצע בה עבירות מין שלוו ברשעות, אכזריות, השפלה ורמיסת כבודה כאדם. התנהגות מסוג זה חשפה לעיני כל את הסכנה הגלומה במערער זה, ועל כן, וחרף אורכו וחומרתו של המאסר שהושת עליו, לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערבותנו בו. אדרבא, ישמש עונש זה תמרור אזהרה לנגד עיניהם של עברייני מין, כדי שאולי בדרך זו ניתן להרתיע את הרבים ולצמצם את היקפה של עבריינות קשה זו בקרב החברה בישראל.

אשר על כן, הערעור נדחה על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ברלינר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.