ע"פ 7539/11 יריב לוין נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים תל-אביב-יפו (השופט ג' הימן ) מיום 10.10.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 45661527.

1.

בתאריך 3.12.2010 ניתן למערער דו"ח חניה על סך 100 ₪ המייחס לו חניה במקום חניה מוסדר מבלי ששילם אגרת הסדר חניה, בניגוד לסעיף 12(א) לחוק עזר לתל אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983. המערער ביקש להישפט על העבירה האמורה לפי הוראות סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). לפיכך הוזמן המערער להתייצב בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו.

2.

ביום 17.7.2011, לאחר הקראת כתב האישום סירב המערער להשיב לכתב האישום או לכל שאלה אחרת של בית המשפט הקשורה לכתב האישום. בית המשפט ראה את הנאשם כמי שלא התייצב לדיון וכמי שהודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. משכך נתן בית המשפט פסק דין בו הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו קנס בסך של 100 ₪ כאמור בדו"ח החניה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בהסכמת המשיבה הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום, נוכח הוראת סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי, והחזרת התיק לבית המשפט דלמטה על מנת שיקבע להוכחות.

3.

טרם קיום דיון ההוכחות בתיק בבית משפט השלום הגיש המערער בקשה כי השופט הימן יפסול עצמו מלדון בהמשך התיק. המערער טען בבקשתו כי קיים חשש ממשי למשוא פנים לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. חשש זה מבוסס, לשיטתו של המערער, על העוינות וחוסר הסבלנות שגילה כלפיו השופט הימן בדיון הראשון בתיק. המערער טען כי טעה בית המשפט כשנתן את פסק דינו, שבוטל בערעור, תוך שראה את המערער כמי שלא התייצב לדיון וכמי שהודה בכל העובדות. כמו כן, לטענתו של המערער בית המשפט שימש כתובע בפועל, לא הקריא לו את כתב האישום כדין, הטעה את המערער באמור בחוק בכך שחייב אותו להשיב לאשמה, הרשיע את המערער מבלי שביקשה זאת המשיבה, מנע ממנו לטעון לעניין העונש, ושכתב את פרוטוקול הדיון בצורה שאינה משקפת את המציאות. מנגד טענה המשיבה כי נימוקיו של המערער לא מקימים חשש אובייקטיבי למשוא פנים. המשיבה הוסיפה וטענה כי המערער, ולא בית המשפט, הוא שהתנהג בכוחניות.

4.

ביום 10.10.2011 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי היות שהמערער סירב להשיב לכתב האישום או לכל שאלה אחרת של בית המשפט בדיון ההקראה הראשון אזי כלל לא היתה בידי בית המשפט האפשרות לגבש דעה מקדמית ביחס אליו. לפיכך, קבע בית המשפט, כי לא מתקיימת עילת פסלות.

5.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערער שב וחוזר על טענותיו בבקשת הפסלות וטוען כי בדברים האמורים לעיל יש כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים המקים עילת פסלות.

6.

דין הערעור להידחות. המבחן לפסילת שופט הינו מבחן אובייקטיבי, לפיו יש להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, המעיד על קיומו של ספק ממשי באובייקטיביות השיפוטית (ראו: יגאל מרזל

דיני פסלות שופט 103-102, 115-114 (2006)). בנטל זה לא עמד המערער, שכן אין בהתבטאויותיו של בית המשפט, עליהן ביקש להתבסס המערער, כדי לגבש עילת פסלות (ראו: ע"פ 4651/90 אשור נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(4) 787 (1990)). מעבר לכך, גם בעצם החזרת הדיון לשופט הימן לאחר שערכאת הערעור קיבלה את הערעור אין כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 7724/02 יוסף צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2002); ע"פ 4067/01 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2001)).

לפיכך, הערעור נדחה.