ע"פ 7662/97 ראובן וקנין נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של מעשה סדום תוך שימוש בכוח, עבירה כהגדרתה בסעיף 347(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, בנסיבות האמורות בסעיף 345(א)(1) לאותו חוק, ונידון לשלוש שנות מאסר בפועל, שמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי ולפיצוי המתלוננת בסך של 2,000.- ש"ח. הערעור הוא על הכרעת-הדין, ולחלופין, על גזר-הדין.

נסיבות העבירה היו אלו, שהמערער אנס מטפלת שטיפלה באימו הקשישה. היה זה ביום 10.2.97, בשעות הבוקר, שאותה מטפלת שהתה בדירת אימו של המערער, דירה שהמערער אף-הוא התגורר בה. אותו בוקר, בהיות המתלוננת בחדרו של המערער - והיא בחודש התשיעי להריונה - דחף אותה המערער אל המיטה, אחז בה בכוח כדי למנוע את התנגדותה, הרים את שימלתה והחדיר את איבר מינו לפי-הטבעת שלה. המתלוננת צעקה והתחננה כי יחדל ממעשו הרע, אך המערער לא שעה אליה ולא חדל עד אשר בא על סיפוקו.

בערעורו על הכרעת-הדין מעלה עורך-דין קינן, בא-כוחו המלומד של המערער, טענות מטענות שונות בנסותו לערער את מימצאי בית-משפט קמא. טענותיו מסיבות עצמן על עדותה של המתלוננת - מסב הוא את תשומת-ליבנו לאי-התאמות בין חלקים שונים בעדותה בבית-המשפט לבין דבריה במשטרה - וכן תוקף הוא חיזוקים שבית-משפט קמא מצא לעדות המתלוננת. ניתנת אמת להיאמר, שבא-כוח המערער עשה את כל הניתן כדי לעזור למרשו; עשה - ולא עלתה בידו. בית-משפט קמא ניתח בפרוטרוט את הראיות שבאו לפניו, בקובעו חד-משמעית כי מאמין הוא לעדות המתלוננת. אמון זה שנתן בית-המשפט במתלוננת אין הוא נסמך על דברים בעלמא אלא תומך הוא עצמו בראיות שבאו לבית-המשפט. עיינו בכתובים ולא מצאנו הצדק כלשהו להתערב בקביעות בית-המשפט, באמון שנתן במתלוננת ובחיזוקים שמצא לאותה עדות בראיות שבאו לפניו. לא מן המותר להזכיר כי המערער העלה למיצער שלוש גירסאות שונות לאשר אירע באותו בוקר אומלל - גירסאות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו - ואין פלא בדבר כי בית-משפט קמא לא האמין לו ולטיעוניו.

אין ממש בערעור על הכרעת-הדין ואנו דוחים אותו.

כך באשר לערעור על הכרעת-הדין, וכך באשר לערעור על גזר-הדין. נשכח ממנו מן המערער כי העונש המירבי על העבירה בה הורשע הינו שש-עשרה שנות מאסר, ואנו לא נמצא לנו כל טעם להפחית מעונש שלוש השנים במאסר בפועל שהוטלו על המערער.

הערעור נדחה.