ע"פ 7682/00 פיומי האני נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

המערער, תושב טירה, נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בנסיון לאינוסה בכוח של המתלוננת, צעירה תושבת טייבה, ישוב הסמוך למקום מגוריו, וזאת בשעה שהשניים הועסקו בעבודות ניקיון בבית-אבות ברמת-אפעל.

על המערער נגזרו חמש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. כן חויב הוא לפצות את המתלוננת בסכום של 5,000 ש"ח.

ערעורו הופנה כלפי הרשעתו, ולחלופין כלפי חומרת העונש.

על אף טענותיו של הסניגור, אשר טען למרשו כל שניתן היה לטעון, איננו רואים מקום להתערב בהכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי. בהכרעת-הדין המפורטת והדקדקנית ניתן אמון בלתי-מסויג במתלוננת. כן נמצאו לעדותה תמיכות ברמה של סיוע, שהתבטאו במצבה הנפשי בסמוך לאירוע ובתוצאות בדיקת DNA ; וכן תמיכה ברמה של חיזוק שהתבטאה בהגשת תלונה מיידית.

הסניגור טען, כי המניע לתלונה שהגישה המתלוננת היה רצונה של המתלוננת להינשא למערער. אלא שכעולה מהכרעת-הדין, רצון זה עלה בלב המתלוננת רק לאחר שסברה כי המערער פגע בבתוליה. כמובן, יסודו של רצון זה היה בנורמות המקובלות בחברה שבה חיה המתלוננת, והבעת רצון זו מחזקת את מהימנות עדותה.

אשר לעונש שהוטל על המערער, הרי שהוא קל יחסית לעונשים שנגזרים ושראוי לגזרם בשל עבירות מן הסוג שביצע המערער, בהתחשב בנסיבות שבהן ביצע את מעשיו. אין מקום איפוא להקל בעונש, גם אם מתחשבים במצבו האישי והמשפחתי של המערער.

אנו דוחים איפוא את הערעור הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.