ע"פ 7720/05 חמד אבו עראר נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר על פיו יוחסה לו עבירה של שוד לפי סעיף 402(ב)לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים תוקן כתב האישום הנ"ל ועל פי התיקון יוחסה למערער עבירה של דרישת נכס באיומים עבירה לפי סעיף 404 רישא, (לחוק העונשין תשל"ז-1977). המערער הורשע על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, והוטל עליו עונש של 15 חודשי מאסר בפועל וכן עונש של מאסר על תנאי.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המתלוננת הלכה ברחוב רמב"ם בבאר שבע כשהיא מחזיקה תיק בידה הימנית, המערער ניגש אליה, דחף אותה ומשך את התיק מידה בכוח, לאחר מכן ברח מן המקום כשהמתלוננת רצה אחריו וצועקת שיחזיר לה את התיק. התיק נתפס והוחזר על תוכנו למתלוננת.

הערעור בפנינו מופנה כלפי חומרת העונש אשר הוטל על המערער.

בא כוח המערער טען כי שגה בית משפט קמא כאשר לא הביא במסגרת שיקוליו את עניין הודאתו של המערער, ואת חרטתו הכנה ואת נסיבות ביצוע העבירה אשר לא גרמו לפגיעה במתלוננת וכן לא הביא בחשבון את העובדה שהתיק על תכולתו הוחזר למתלוננת.

בא כוח המשיבה ביקש לדחות את הערעור, ולהשאיר את גזר הדין של בית המשפט המחוזי על כנו.

לאחר שעיינו בהודעת הערעור, ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמענו את טיעוני שני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

מדובר בעבירה חמורה אשר הפכה להיות נפוצה בעת האחרונה כאשר היא מכוונת כלפי עוברי אורח תמימים אשר הולכים להם ברחובה של עיר ובמיוחד אמורים הדברים כאשר העבירה מתבצעת לרוב כלפי נשים המתקשות להתמודד עם מעשי אלימות המופעלים כלפיהן, ומכאן חובת בתי המשפט לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה במקרים כגון אלה.

בית המשפט המחוזי הביא בין יתר שיקוליו לעונש את נסיבותיו האישיות של המערער וגם את העובדה כי המערער הודה בהזדמנות הראשונה וגם את העובדה שהוא לא פגע במתלוננת בדרך כלשהי, עוד הביא בחשבון את העובדה כי התיק על תכולתו הוחזר למתלוננת, ועל כן נראה לנו כי אין מקום להתחשבות נוספת בעניינו של המערער.

העונש שהוטל על המערער תואם את מדיניות הענישה הראויה במקרים כגון אלה, מכל מקום הוא אינו חמור במידה אשר מצדיקה את התערבותינו.

סוף דבר, הערעור נדחה.