ע"פ 7759/03 זהאר פדילה נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

עניינו של ערעור זה הוא בסכסוך משפחתי קשה, בגידרו נפצעו שני אחיו של המערער – דאמן ומחמוד. דאמן נחתך בידו הימנית ואילו מחמוד נדקר בסכין חמש דקירות בבטנו. נגרמו לו נקרים במעי, אשר הצריכו ניתוחים ואשפוז בבית-החולים.

המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. הוא הכחיש כי דקר את השניים, ובפני בית-המשפט באו גירסאות סותרות של בני-המשפחה. בהכרעת-דינו, דחה בית-המשפט את גרסתו המכחישה של המערער, כבלתי-מהימנה, קיבל את גרסתו של מחמוד, בעיקרה, וקבע, כי המערער פצע הן את מחמוד והן את דאמן. אלא, שמצא כי דאמן נדקר על-ידיו מתוך הגנה עצמית. באשר לנסיבות בהן נדקר מחמוד, קבע בית-המשפט כי, מלכתחילה, לא ביקש המערער לתקוף את מחמוד. הוא עשה זאת רק לאחר שמחמוד אחז בצווארו – לפי דברי המערער עד כדי תלישת צווארו. בית-המשפט הוסיף, כי "היה בכך [באחיזה בצוואר] משום הינע מספיק (ואולי גם טעם סובייקטיבי מצדיק) עבור [המערער] ששנאתו למחמוד לא ידעה גבול, להגיב באופן אלים, כפי שהגיב." בית-המשפט קבע, כי משהכחיש המערער את שדקר את מחמוד ואף סניגורו לא העלה טענה של הגנה עצמית, אין בית-משפט רשאי ביוזמתו לבחון טיעון חלופי הסותר את גרסת ההגנה. משכך, זיכה את המערער מהעבירה שיוחסה לו בגין פציעתו של דאמן, והרשיע אותו בגרימת חבלה חמורה למחמוד. בהתחשבו בנסיבותיו של המערער – איש עסקים בעל עבר נקי – שהיה מושא לקנאת אחיו, וכן, במידה מסוימת, בפעולות נקמה שנעשו על-ידי מחמוד ובניו, אשר הציתו את עסקו ופצעו אותו קשה, גזר עליו שלוש שנות מאסר, מתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

הערעור מופנה כנגד הכרעת-הדין ולחלופין, כנגד חומרת העונש.

בגדר ערעורו כנגד ההרשעה, טען המערער כי יש להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי למען ידון בטענה של הגנה עצמית, העולה מממצאי הכרעת-הדין, וכי טעה בית-המשפט בהימנעו מלדון בטענה זו.

אכן, הכול מסכימים, כי בהתקיים תשתית עובדתית המקימה סייג מן הסייגים הקבועים בחוק העונשין, לרבות סייג ההגנה העצמית, על בית-המשפט לדון בסייג גם אם הנאשם לא טען טענה זו, ואף אם בעדותו העלה גרסה אחרת. דא עקא, שהממצאים עליהם הצביע המערער אינם מקימים את התשתית העובדתית הדרושה. כאמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי העילה לדקירות מחמוד בסכין, הייתה אחיזתו החזקה של הלה בצווארו, לאחר שממנה – כעולה מגרסת מחמוד – הוא השתחרר. עוד קבע בית-המשפט, כי אחיזה זו הייתה הגורם, ואולי מבחינת המערער אף טעם סובייקטיבי מצדיק, לתקיפתו את מחמוד שאותו הוא שנא.

כידוע, הסייג של הגנה עצמית מתגבש אם בנוסף לתנאים האובייקטיביים הקבועים בחוק, פעל הנתקף במטרה להתגונן והאמצעי שבו נקט היה פרופורציונלי לסכנה שאותה ביקש להדוף. ראו למשל, ע"פ 319/71 שיך נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(1) 309, בע' 313. בענייננו, אין בממצאי בית-המשפט בסיס ליסודות אלה. האחיזה על-ידי מחמוד, כשלעצמה, לא הקימה סכנה מוחשית, המצדיקה לדקור אותו בבטנו, מה גם שקודם לדקירות הצליח המערער להשתחרר ממנה. ואכן, על-פי ממצאי בית-המשפט המחוזי, המערער גם לא ביקש להתגונן מפני מחמוד, אלא אחיזת אחיו בצווארו הניעה אותו, ואולי אף הייתה הצדקה בעיניו, לחבול בסכין, באחיו שנוא נפשו.

באין תשתית עובדתית להגנה עצמית, אין גם מקום לאפשר דיון בה בבית-המשפט המחוזי.

לא מצאנו גם עילה להתערב בעונש, שבהתחשב באופי העבירה ובתוצאותיה הקשות, קל יחסית. נראה כי בית-המשפט המחוזי, בהטילו עונש זה, כבר נתן דעתו לכל הנסיבות המקילות, עליהן הוא עמד בפסק-דינו, ולא מצאנו מקום להקלה נוספת.

אנו דוחים איפוא את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.