ע"פ 7826/98 בנימין דורפמן נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת.פ. 568/91, (כב' השופטת ס' רוטלוי) מיום 2.12.98, אשר דן את המבקשים לריצוי עונש מאסר של ארבע שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי וכן קנס בסך 50,000 ש"ח.

2.המבקשים 1 ו2- הואשמו בסדרת מעשים, בין השנים 1989-1990, העולים כדי מרמה והונאה חמורים. בכתב האישום נטען כי המבקשים, במהלך שנים אלו, הונו את רשויות המע"מ על ידי ביצוע עסקאות פיקטיביות של סחר בזהב בהיקף של מיליוני שקלים והוצאת חשבוניות כוזבות עבור אותן עסקאות, על ידי חברה פיקטיבית, שהוקמה לצורך תיעוד עסקאות אלה, שלא היו ולא נבראו.

כתב האישום מייחס למבקש 2 התחזות לאדם בשם שאול איגליצקי, אשר עזב את הארץ בשנת 1984 ולא חזר אליה מאז, ושימוש בתעודת זהות מזויפת, לצורך יצירת מראית עין של מסחר עם אותו איגליצקי וכדי לאפשר משיכת כספים מהבנק בעקבות העסקות שכביכול התבצעו עמו.

כמו כן, נטען שם, כי הכמות הגדולה של הזהב, שנמכרה על-ידי המבקשים ואשר הולידה את אותן עסקאות כוזבות, מקורה ב"פשע", וכי המבקשים ידעו כי הזהב הושג בפשע ופעלו כדי "להלבינו".

3.בגין מעשי המרמה שתוארו לעיל, הוגש כתב אישום נגד המבקשים וחברת סי.פי.בי בע"מ, בתאריך 13.11.91 . בתאריך 28.9.98

הם הורשעו בשורה ארוכה של עבירות: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 (1) לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין ועבירות על סעיף 117 לחוק מע"מ - תשל"ו1976-.

בנוסף, הורשע המבקש 2 בהתחזות לאדם אחר לפי סעיף 441 לחוק העונשין וזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר לפי סעיף 418 מציעא לחוק העונשין.

עם זאת, זוכו המבקשים מעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין, לעניין הזהב.

4.עד מתן גזר הדין היו המבקשים משוחררים בערבות.

5.בעקבות מתן גזר הדין הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה הן לגבי פסק הדין והן לגבי גזר הדין, אם לעניין המאסר וגם לעניין הקנס ועתה הם מבקשים לעכב את ביצועו של גזר-הדין עד למתן פסק דין בערעורם.

6.לבא-כוח המבקשים טענות רבות הן להרשעה והן לעניין העונש.

בא-כוח המבקשים טוען כי יש לנאשמים סיכויים טובים להצליח בערעור לעניין ההרשעה ולחלופין לעניין העונש ואם יקוצר עונשם הם ירצו אותו בטרם יסתיים ערעורם וישלמו קנס שאין בכוחם לשלמו.

לא אוכל לומר שהטענות משוללות יסוד וכי אין סיכוי לערעורם.

הנכון הוא שמדובר בעדויות רבות ובפסק-דין לא קצר ומנומק. בשלב זה קשה להאריך את הסיכויים הממשיים ויש לתת להרכב שידון בערעור לומר את דברו.

7.מדובר בעבירות כלכליות חמורות בהן הורשעו הנאשמים, אך מדובר בעבירות מלפני כ10- שנים (1989) כתב האישום הוגש כאמור בשנת 1991, הכרעת הדין ניתנה ביום 28.9.98 ואין סכנה מוחשית שהמבקשים שהיו משוחררים עד עתה יחזרו על מעשיהם.

גזר הדין ניתן ביום 2.12.98. חלק מהשתהות הדיון נבע אמנם בשל התנהגות הנאשמים (ראה החלטת השופט חשין בבש"פ 47/96 מיום 4.1.96), אך לא רק בגללם. מדובר גם במצב אישי ובריאותי קשה של המבקש הראשון. המבקש השני היה בן 22 במועד בצוע העבירות, כעת נשוי ולו 3 ילדים.

8.במועד גזר-הדין נתבקש עיכוב וכבוד השופטת ס' רוטלוי המלומדת אמרה רק זאת:

"הגשת ערעור כשלעצמו איננה עילה לדחיית ביצוע, זאת על פי פסיקת בית המשפט העליון. גם ע"פ 4143/97 איוב נ' מדינת ישראל שהגיש עתה עו"ד שפטל, איננו מהווה סטיה מכלל זה, בשל הנימוק המופיע בהחלטה של כב' השופטת דורנר, על אפשרות לשגגה טכנית שנפלה בדבר הדין. מכל מקום, עומדת לבא-כוח הנאשמים הזכות לפנות בבקשה דומה לבית המשפט העליון, עם הגשת הערעור.

אגב, לו הייתי מאמצת את טיעוניו של עו"ד שפטל בדבר אימוץ הסדר טיעון, שבו הייתה ענישה מוסכמת של שנה ומחצה, אני מניחה שלא היתה בפניו טענה כלשהי, ומכאן שלפחות בטווח זה ניתן יהיה לשמוע את הערעור בבית המשפט העליון".

9.שקלתי את חומרת העבירות ואת הכלל שערעור, שכלעצמו, אין בו לדחות את המאסר וכי גם ראוי שהמאסר יושת מיד כדי לתת משמעות לענישה, אלא שלפנינו, כפי שפרטתי, נסיבות מיוחדות, לרבות היותם של המבקשים משוחררים בערובה במשך כ10- שנים. כן נתתי דעתי לשאר הטיעונים של שני הצדדים.

הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה יש מקום להיעתר לבקשה לעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר. ראה והשווה עם החלטת כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בתיק בש"פ 8574/96 (ע"פ 8573/96).

לעניין הקנס - ישלמו הנאשמים מחצית מהקנס, תוך 6 חודשים מהיום. היתרה תעוכב עד מתן פסק-הדין בערעור.

10.המבקשים ישוחררו בערובה בתנאים בהם שהו עד מתן גזר-הדין.

לבקשת באת-כוח המדינה לשם הבהרה בין התנאים, יכלל איסור יציאה מן הארץ, אם לא היה תנאי כזה. בא-כוח המבקשים הסכים.