ע"פ 7900/11 אלי רייפמן נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר של 4 שנים שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד' רוזן). המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, בשתי עבירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק ובשתי עבירות לפי סעיף 420 לחוק. בתכלית הקיצור ייאמר כי המבקש קיבל במרמה 6.3 מליון דולר על סמך מצג שווא אותו הציג למתלוננים שונים לפיו הוא מחזיק בבעלותו ובשליטתו סך של כ-9 מליון מניות של חברת "אמבלייז". על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בבעלות המבקש לא היו בתקופות הרלבנטיות מניות של אמבלייז, וחברה ,אחרת J.M.FINN

שמה, לא החזיקה מניות כאלה עבורו. התוצאה המסתברת ההגיונית היחידה מקביעה זו היא גם, כך נקבע, שמוצגים מסוימים זויפו על ידי המבקש או מי מטעמו.

2.

המבקש אינו חולק בהליך זה, לאור הכללים המקובלים, על הקביעות שבעובדה של בית המשפט המחוזי. טענתו המרכזית בערעור היא טענת הגנה מן הצדק, או טענת "דיבור בשני קולות" או השתק שיפוטי. טענתו בבקשה היא כי סיכוייה של טענה זו להביא לקבלת הערעור טובים הם. פרט לטענה זו למבקש טענות נוספות לגביהן אומר בקצרה כי מדובר ברזולוציות שאין דרכו של בית המשפט להיכנס אליהן בבקשת עיכוב ביצוע. מכל מקום לא סברתי שיש בטענות או בחלקן כדי להביא לקיומו של סיכויי סביר לביטול ההרשעה. אתמקד בטענה המרכזית שהיא כאמור טענת ההגנה מן הצדק, או, בניסוח אחר – טענת הדיבור בשני קולות, טענת השתק שיפוטי וכול כיוצא באלה.

3.

לוז הטענה, יהא אשר יהא שמה, הוא זה: בהליך פשיטת רגל שמתנהל נגד המבקש טענה המדינה באמצעות הכונס הרשמי כי המערער הוא הבעלים של 9 מליון מניות של חברת אמבלייז בהן הוא מחזיק באמצעות נאמנים. לעומת זאת בהליך הפלילי טוענת המדינה כי אין ברשות המבקש מניות כלל. זאת אף זאת: המערער נשלח, בהליך האזרחי, למאסר בגין אי מסירתן של המניות, אותן מניות לגביהן נקבע עתה בהליך הפלילי כי כלל אינן בבעלותו.

4.

מבלי להיכנס לפני ולפנים של הדוקטרינות השונות שההגנה מבקשת להעלות בהליך אומר בקצרה כי לכאורה נראית לי תשובתו הפשוטה של בית המשפט המחוזי לטענה האמורה. התשובה היא שבהליך האזרחי לגלגוליו המערער הוא שטען טענות שונות בנוגע להחזקת המניות על ידו, ובעקבות גרסאותיו שלו הוא נדרש להמציאן וננקטו נגדו הליכים שונים. על כן לא המדינה היא מדברת בשני קולות. המבקש הוא המדבר בשני קולות ולמעשה בהרבה יותר מזה.

5.

תשובתו זו של בית המשפט המחוזי מעמידה את סיכויי הערעור בעיני כלא גבוהים.

6.

לעניין המבחנים של הלכת שוורץ : תקופת המאסר אינה קצרה; טענות שהועלו לעניין העונש ועיקרן אופיו הטוב של המבקש ומעשי צדקה וחסד שעשה כבר נשקלו בבית המשפט המחוזי, כך שאין לכאורה מקום ליתן להם שוב משקל.

7.

סוף דבר: איני רואה מקום לחרוג מן הכלל הרגיל לפיו עונש מאסר יש לרצות, ככלל, באופן מיידי. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 6.11.2011 עד השעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בתל אביב.