ע"פ 8058/06 אלהאם חדיד נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל של 34 חודשים (בניכוי 3 חודשי המעצר), שהושת על המבקשת בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים א' רזי , ב' בר-זיו ו ע' גרשון ) ביום 25.9.06 בת"פ 3045/04.

2.המבקשת הורשעה, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של ניסיון לשידול לרצח ובניסיון לקשור קשר לביצוע פשע. העובדות, כפי שקבען בית המשפט, הן כדלקמן: ביום 10.5.03 הומת בנה המנוח של המבקשת, איימן חדיד, על ידי עקילה חסון (להלן – עקילה ). עקילה הואשם בעבירת רצח, וסופו של דבר הורשע בהריגה ונדון ל-13 שנות מאסר. בסמוך לאחר האירוע, פנתה המבקשת לאוסמה והבי (להלן – אוסמה ), עימו היתה לה היכרות מוקדמת, ואמרה לו כי ברצונה לנקום את רצח בנה ולרצוח את עקילה ואת אחיו קייס חסון (להלן – קייס ). לשם כך ביקשה לרכוש אקדח באמצעותו. אוסמה דיווח למשטרה על פנייתה של המבקשת. המשטרה ערכה עימו הסכם לפיו ישמש כסוכן סמוי. המשטרה הזהירה את המבקשת לבל תוציא לפועל את תוכניותיה. חרף זאת, חזרה המבקשת וביקשה מאוסמה שירכוש עבורה אקדח עם משתיק קול. לאחר שאוסמה הודיע לה כי השיג עבורה אקדח (במחיר של 12,000 ש"ח), השיבה לו המבקשת כי היא מעוניינת לרכשו. בנוסף, הודיע לה אוסמה כי יפגיש בינה לבין "דימה" (איש משטרה שהתחזה כ"דימה"), המוכן להוציא לפועל את תכנית הרצח. בפגישתם הודיעה המבקשת ל"דימה" כי היא מעוניינת שירצח את קייס והסכימה לשלם לו תמורת ביצוע הרצח 50,000 ש"ח. המבקשת מסרה ל"דימה" את מספר הטלפון שלה וסוכם ביניהם כי היא תמציא לו תצלום של קייס, פירוט של המקומות בהם הוא מטייל ומקדמה בסך 10,000 ש"ח. "דימה" קיים מספר שיחות טלפון עם המבקשת במטרה לקדם את התכנית. ביום 29.2.04 נעצרה המבקשת.

3.המבקשת נעצרה עד לתום ההליכים. ביום 31.5.04, לאחר כשלושה חודשי מעצר, שוחררה המבקשת למעצר בית על פי החלטת השופטת פרוקצ'יה שקיבלה את עררה של המבקשת (בש"פ 3943/04). כמחצית מתקופת שחרורה בערובה היתה נתונה במעצר בית מלא, וכמחציתה - במעצר בית חלקי. ביום 7.3.06 הורשעה המבקשת בעבירות של ניסיון לשידול לרצח וניסיון לקשור קשר לביצוע פשע. ביום 25.9.06 נגזר עונשה למאסר של 34 חודשים, בניכוי התקופה בה היתה נתונה במעצר, ול-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע פסק הדין עד ליום 25.10.06, ובהמשך הוריתי על עיכוב ביצועו עד להחלטה אחרת.

4.המבקשת טוענת כי טובים סיכוייה לזכות בערעור שהגישה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. לטענתה, גם נסיבותיה האישיות - היותה אשה נורמטיבית ללא עבר פלילי, ומצבה המשפחתי והכלכלי - מצדיקים את עיכוב ביצוע גזר הדין. כך גם, לטענתה, שחרורה למעצר בית בתנאים מגבילים ועמידתה בהם תומכים בבקשתה זו. וכך גם, משום שתקופת המאסר שהושתה עליה, ביחס למועד שבו צפוי להישמע הערעור, תוצאתם תהא שעד למתן פסק הדין בערעור תרצה את עונש המאסר או את מרביתו.

לעומתה, טוענת המדינה, כי לאור תקופת המאסר בת 34 החודשים (בניכוי חודשי המעצר) שהוטלה על המבקשת, התחלת ריצוי העונש לא תסכל את הליך הערעור. בנוסף, לטענתה, הבקשה איננה עומדת בקריטריונים האחרים שנקבעו לעיכוב ביצועו של מאסר בפועל בע"פ 111/99 ארנולד שורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ד(2) 241 (להלן – עניין שורץ ).

5.בעניין שורץ היתווה בית משפט זה קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשאלת עיכוב ביצועו של עונש מאסר עד להכרעה בערעור. נסיבות המקרה שבפניי מושכות לכיוונים נוגדים. מחד, מדובר בעבירות חמורות של ניסיון לשידול לרצח וניסיון לקשירת קשר לביצוע פשע, בהן גובר האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר כדי לשמור על אפקטיביות ההרתעה מפני ביצוען של עבירות דומות על ידי אחרים. מאידך, המסוכנות שיכולה היתה להילמד מחומרת העבירות ושהיתה מחייבת לפיכך באכיפה מידית של עונש המאסר, חלשה במקרה זה - שבו שוהה המבקשת מאז 31.5.04 במעצר בית (ובחלקו במעצר בית חלקי) שתנאיו לא הופרו - גם אם אין לבטלה לחלוטין. אף חלוף הזמן מאז הומת בנה, הגם שאיננו מפחית את הכאב, יש בו כדי לגרוע מהמסוכנות. לתקופת המאסר שנותרה, 31 חודשים, יש פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, מדובר בתקופת מאסר משמעותית למדי. מצד שני, כטענת המבקשת, תקופת המאסר שנותרה ביחס למועד הצפוי למתן פסק הדין בערעור, עלולה לסכל את תכלית הערעור, ובמיוחד כשערעורה מופנה אף נגד הכרעת הדין. ולבסוף, למבקשת, כבת 43, בת העדה הדרוזית, אין עבר פלילי. על פי תסקיר המבחן, המבקשת, שהיתה שרויה במצב נפשי קשה לאחר מות בנה, עובדת כיום ומשקמת עצמה.

6.לאחר ששקלתי את הדברים, ומבלי לחוות דעתי באשר לסיכויי הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין, באתי לידי למסקנה כי יש מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, וכך אני מורה. הערבויות ותנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית המשפט קמא מיום 25.9.06, לרבות עיכוב היציאה מהארץ, ימשיכו לעמוד בעינם עד למתן פסק הדין בערעור.