ע"פ 8088/03 גרשון טקשא נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצועה של עבירת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעקבות כך גזר לו ארבע וחצי שנות מאסר, מתוכן 3 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

על פי גרסת המשיבה, בין המערער למתלונן, שי עדי, קיים סכסוך על רקע חוב, ובעת שנפגשו ביום 8.12.02 פרץ ביניהם ויכוח, שהמשכו היה בדחיפות הדדיות ולבסוף גם בעימות אלים. נטען, כי במהלך העימות שלף המערער סכין, ודקר את יריבו בכתפו, בסמוך לעינו ובידו. בעקבות כך נפל המתלונן על הרצפה, והמערער הוסיף ובעט בראשו ובגופו של יריבו תוך שהוא מאיים להרוג אותו.

המערער התגונן בטענה כי לא שלף סכין כלשהי, ומי שעשה זאת היה דווקא המתלונן אשר יזם את התקיפה. באשר לחבלות שאובחנו על גופו של המתלונן, טען המערער, כי אלו נגרמו מן הסתם תוך כדי המאבק שהתפתח ביניהם.

ראיות המשיבה התבססו בעיקר על עדותו של המתלונן ועד תביעה נוסף, דוד בוחניק. ביחס לשני אלה קבע בית המשפט, כי הם לא הותירו רושם טוב ולא הקרינו מהימנות. יותר מכך, בית המשפט אימץ את גרסת המערער לפיה היה זה המתלונן אשר פתח בתקיפה. מנגד, לא חסך בית המשפט המחוזי את שבטו גם מהמערער, שביחס אליו אמר את אלה:

"קשה לתאר במילים את הרושם הרע שהותיר בי הנאשם בעת עדותו בפני. התרשמותי העיקרית היתה כי אין להאמין לדבריו. הנאשם התגלה כאדם נרגן, אשר חמתו בוערת בו במהירות".

בית המשפט המחוזי מנה שורה ארוכה של עניינים אשר הובילו אותו לדחיית גרסתו של המערער, והוא גם טרח להדגיש את התפרצויותיו הזועמות של המערער כלפי נציגת המשיבה במהלך חקירתו הנגדית, דבר שיש בו כדי ללמד על אופיו. כמו כן, נדחתה גרסתו הכבושה של המערער בדבר הדרך בה נגרמו החבלות למתלונן, ובית המשפט נהג כך לאחר שמצא כי הניסיונות שעשתה ההגנה כדי להדגים זאת בפניו, הנם בלתי סבירים ולא מתקבלים על הדעת.

עינינו הרואות כי מדובר בהכרעה עובדתית, במהלכה לא הסתיר בית המשפט את הרהוריו בשאלת אמינותם של עדי המשיבה, אולם זהו בדיוק תפקידה של הערכאה הדיונית, לנסות להגיע לחקר האמת גם כאשר העדים שבפניה, משני עבריו של המתרס, רחוקים מלהיות כליל השלמות. בית המשפט מצא כי הוכח בפניו, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי המערער דקר את המתלונן, ולא מצאנו מקום או עילה לדחות ממצא זה. אדרבא, אף אנו סבורים כי פציעתו של המתלונן על פי התרחיש אותו תיאר המערער אינה אפשרית, ועל כן, אף אם היה זה המתלונן שהחל בעימות הפיסי, נראה כי הקביעה לפיה דקירתו נגרמה מידו של המערער, היא מסקנה אותה רשאית היתה הערכאה הראשונה להסיק לנוכח הראיות שהיו בפניה.

מכאן דעתנו כי דינו של הערעור על ההרשעה להדחות, וכך אנו סבורים כי יש לנהוג גם בערעור כנגד העונש. בית המשפט המחוזי הגדיר את המערער כ"איש חזק מאד, שאיננו מהסס להפעיל כוחו, חם מזג ומסוכן לציבור", שלחובתו הרשעות קודמות, ביניהן בעבירות אלימות. המקרה הנוכחי מלמד עד כמה נכונה הגדרה זו, והוא גם ממחיש היטב את הסכנה הנשקפת מהמערער. בנסיבות אלו אנו סבורים כי העונש אשר נגזר למערער אינו חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת, והוא משקף את הנחיית הפסיקה להחמיר בעונשיהם של אלה החוטאים באלימות בכלל, ותוך שימוש בנשק חם או קר, בפרט.

התוצאה היא איפוא כי דינו של הערעור על שני חלקיו להדחות, וכך אנו עושים.