ע"פ 8113/12 נדב מחלב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 15008-07-10 (כב' השופט י' נועם ), מיום 14.10.2012, בגדרו נדון המבקש לעונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וביצוע מספר עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בכתב האישום, אשר הוגש נגד המבקש, נטען כי ביום 4.7.2010, נתגלע סכסוך בין המבקש לבין אורון כהן (להלן: המתלונן ), במסגרתו כתב המבקש למתלונן מסרונים שונים, אשר חלקם כוללים תוכן מאיים. בין-השאר כתב המבקש באחד מהמסרונים: " ...אז מחר ניפגש לבד, ונראה מי גבר. על ההודעות ששלחת היום, ואם היית מחזיק מעצמך, היית יורד למטה, אבל מחר אני אעשה סוף לטיפשות שלך, שאתה משתף מלשינה נגדי כמו שאתה טוען, מחר נראה מי אני ומי אתה, אתה רק רעש וצלצולים, אז מחר נקבע מחר לבד ונראה מה אתה מסוגל לעשות ומה אני מסוגל ". במסרון אחר ציין: " יא מניאק, בוא תרד למטה ונראה את התוצאה, אתה יודע רק לצעוק בטלפון, אז תהיה אמיץ ותרד למטה, ואני אבוא עד לבית שלך כי אתה... לצעוק רק בטלפון כמו זונה, תרד בלי רעש, ונראה את התוצאה, ואם, אני מבטיח לך שעל הקטע שעשית היום עם המלשינה הזאת אתה... ".

בעקבות הסכסוך האמור, קבעו השניים להיפגש בשעה 02:20 לפנות בוקר, ברחוב שוהם בירושלים, מתחת לביתו של המתלונן. בהתאם לסיכום האמור, נפגשו המבקש והמתלונן במקום, כאשר אל האחרון מתלווה אחיו ארז. לאחר דין ודברים, פרצה קטטה בין השניים, אשר במהלכה דקר המתלונן את המבקש בכתפו ובאזור הצלעות והכה אותו בראשו באמצעות כת של פגיון שהחזיק בו. לאחר שהמבקש נפגע כאמור, הוא חתך את לחיו השמאלית של המתלונן באמצעות סכין, וגרם לו לחתך עמוק בלחיו השמאלית לאורך הפנים, מהרקה ועד לסנטר, וכן לחתך נוסף באותה לחי באורך של כ- 2 ס"מ .

עוד נטען בכתב האישום, כי לאחר המתואר לעיל, הוסיף המבקש וכתב למתלונן מסרונים בהם איים על חייו. בין היתר, נשלחו מסרונים כדלקמן: " שמע יא מלשין שב בשקט, צעקת כמו זונה שהמניאק ידעו שזה אני, אז שאבא שלך יבוא, אותך ואותו אני אזיין, ואל תדבר על זה עם אף אחד "; " אל תתנהג כמו מלשין, מה אתה מחפש, שאני יעצר, אני רק התחלתי איתך את הסיפור, אז שב בשקט בלי רעש, ונראה בהמשך מי מסכן, ירדת עם אחיך כמו זונה, כי זה מה שאתה, ואל מה שקרה לי אתה מסכן, ואל תספר לאף אחד יא מלשין, שב בשקט עד הסיבוב הבא ותמחק את ההודעות ".

3.

ביום 16.1.2012, הורשע המבקש בבית משפט קמא בעבירות המיוחסות לו, לאחר ניהול משפט הוכחות. בית משפט קמא עמד על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, דחה את טענות המבקש בדבר החלת ההגנה העצמית וההגנה מן הצדק וקבע כי המבקש חתך את המתלונן בפניו באמצעות סכין, במעשה תקיפה מכוון, ושלח למתלונן מסרונים בעלי תוכן מאיים, מתוך כוונה להפחידו. בית המשפט קמא, קבע כי לא ניתן להגיע לכלל מסקנה, במידת הוודאות הנדרשת, האם המבקש הצטייד מבעוד מועד בסכין, או שמא נטלה מידיו של ארז, וזאת, בין היתר, לנוכח סתירות שבין עדותו של ארז לבין אמרותיו בחקירת המשטרה, והעובדה כי הלה חולה סכיזופרניה פרנואידית.

בית המשפט קמא ציין, כי עדותו של המבקש על הנסיבות שבעטיין חתך את המתלונן בפניו, לא הייתה מהימנה וקבע כי לא עומד לו סייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית, לפי סעיף 34י לחוק העונשין. זאת, לאור העובדה כי מעשהו של המבקש אינו בא בגדרו של מעשה התגוננות הנועד להדוף תקיפה שלא כדין, שכן המתלונן לא ניסה לתקוף אותו בשלב זה של האירוע, ולא הייתה מניעה מצד המבקש להימלט; המבקש לא היה נתון, באותה העת, בסכנה מוחשית לפגיעה בחייו; הושטת ידו של המבקש לעבר פניו של המתלונן, אגב אחיזת הסכין, לא הייתה נחוצה, או דרושה באופן מיידי, בכדי להדוף תקיפה כלפי המבקש; המבקש לא הוכיח כי לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים; ולא היה כל יחס ראוי בין פעולתו של המבקש – חיתוך פניו של המתלונן – לבין הנזק החשש מפניו.

כמו כן, בית המשפט קמא קבע, כי המסקנה לפיה מעשה הדקירה היה מכוון ולא נבע מסיטואציה של הגנה עצמית, אף נתמכת בעובדה כי המבקש נמלט מהזירה כשהוא נושא עימו את הסכין; בכך שהסתיר את הסכין ואת חולצתו הקרועה ליד ביתו; בסירובו לפנות לבית החולים לקבלת טיפול רפואי חרף דקירתו בחזה; ובהתנהגותו במשטרה, עת הכחיש בתחילת החקירה כי היה מעורב באירוע.

עוד קבע בית המשפט קמא, כי השתכללו יסודות העבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. בגדר זאת, נקבע כי הוכח היסוד הנפשי של הכוונה המיוחדת להסב למתלונן חבלה חמורה, הן לנוכח התבטאויותיו בחקירת המשטרה, והן מכוח הלכת הצפיות. כמו כן, נקבע, כי המסרונים אשר נשלחו למתלונן, הן לפני התקרית האלימה, והן, ובעיקר, לאחר מכן, משכללים את יסודות עבירת האיומים.

4.

בבואו לגזור את דינו של המבקש, ציין בית משפט קמא כי לחובתו של המבקש " עבר פלילי עשיר ומכביד " הכולל 66 עבירות, עליהן נתן את הדין ב-20 משפטים שונים, מאז היותו נער בשנת 1984. בגין עבירות אלה, נידון המבקש בעבר למספר מאסרים לריצוי בפועל. בית המשפט קמא, נתן דעתו להמלצות שירות המבחן בעניינו של המבקש, שעיקרן כי יש להסתפק בהטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות ולהימנע מהטלת מאסר בפועל, אשר עלול לחשוף אותו לחברה עבריינית ולחזרה לשימוש בסמים.

בית משפט קמא, עמד על חומרת העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ייחס משנה חומרה לכך שהעבירה בוצעה באמצעות סכין, וקבע כי מתחייבת תגובה עונשית קשה ומחמירה. עוד נקבע, כי האינטרס הציבורי שבהחמרה בענישה בעבירות אלו גובר על השיקולים הנובעים מנסיבותיו האישיות של המבקש, ועל שיקולים של טיפול ושיקום. יחד עם זאת, נקבע, כי יש להתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, ובין השאר, בכך שהמבקש נדקר באזור הצלעות על-ידי המתלונן בטרם הגיב בדקירה מצידו; בנסיבותיו האישיות של המבקש שפורטו בתסקיר; בהליך השיקום בו היה נתון בשנים האחרונות; ובעובדה כי המבקש שהה, לאחר שחרורו מהמעצר, במעצר בית ובתנאים מגבילים תקופה ממושכת.

לאור האמור, החליט בית המשפט לגזור על המבקש 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה לפי סעיפים 329 או 333 לחוק העונשין; 3 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

5.

ביצוע עונש המאסר, שהושת על המבקש, עוכב על-ידי בית משפט זה, עד להחלטה בבקשתו לעיכוב ביצוע העונש.

6.

לשם השלמת התמונה, יצויין כי נגד המתלונן הוגש כתב אישום בתיק נפרד (ת"פ 13966-07-10), בגין דקירתו את המבקש ופציעתו במהלך האירוע האמור. המתלונן הורשע בביצוע עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה; עבירה של החזקת סכין שלא כדין ; מספר עבירות של איומים; ושלוש עבירות של העלבת עובד ציבור.

ביום 22.5.2011, גזר בית המשפט המחוזי בירושלים את דינו של המתלונן, והשית עליו 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת שני מאסרי על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגד המתלונן, מתוכם 6 חודשים ירוצו במצטבר למאסר שהוטל; 12 חודשי מאסר על תנאי,

שלא יעבור תוך שנתיים

כל עבירת תקיפה מסוג כלשהו או איומים או החזקת סכין ויורשע עליה .

ביום 1.2.2012, דחה בית משפט זה את ערעורו של המתלונן על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע

7.

בערעור, שהוגש על-ידי המבקש, על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט קמא, נטען כי בית משפט קמא שגה עת דחה את הטענה כי מעשיו של המבקש חוסים בצל הגנת ההגה העצמית. זאת, שכן נשקפה סכנה לחייו של המבקש, שעה שהמתלונן וארז רדפו אחריו בטרם דקר המבקש את המתלונן; עת שהמתלונן החזיק בידיו להב של סכין באורך 25 ס"מ ; וכאשר בשלב בו דקר המבקש את המתלונן, היה המבקש דקור בצלעותיו, בכתפו וחבול בראשו.

נטען בנוסף, כי בנסיבות העניין לא הייתה למבקש יכולת אמיתית להימלט; כי נשקפה סכנה מוחשית לחייו; כי הפעולה בה נקט המבקש הייתה נחוצה באופן מיידי על מנת להציל את חייו; כי המבקש לא צפה את רמת האלימות אליה יגיע הויכוח בין הצדדים ולא נכנס למצב בהתנהגות פסולה; וכי קשה לומר כי דקירה בניסיון להתגונן מפני דקירה אינה סבירה או אינה פרופורציונאלית.

לאור זאת, נטען על-ידי המבקש כי יש לקבוע כי המבקש פעל מתוך הגנה עצמית ולכן לזכותו מעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה.

לחלופין, נטען בהודעת הערעור כי יש להתערב במידת העונש, שכן אין זה ראוי כי המבקש ייענש בעונש זהה לזה שהוטל על המתלונן, היינו: 24 חודשי מאסר. זאת, שעה שהמתלונן הורשע בעבירות נוספות; הגיע למפגש חמוש; צירף אליו את אחיו; היה הראשון לדקור; רדף אחר המבקש בעודו מחזיק סכין ארוכה; ואמר למבקש כי הוא יכול לדקור אותו עוד 40 דקירות. כמו כן, נטען כי נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש; העובדה כי בשנים האחרונות עשה צעדים משמעותיים כדי להיחלץ משולי החברה; והעובדה כי שירות המבחן המליץ להימנע מהטלת מאסר בפועל על המבקש, מלמדים כי יש להקל בעונשו.

8.

בבקשה לעיכוב הביצוע, טען בא כוח המבקש, כי לאור העובדה כי ערעורו של המבקש מופנה הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש, הרי שקיים חשש כי במידה ולא יעוכב ביצוע עונשו עלול המבקש לשבת במאסר אף שיצא זכאי בסופו של יום. עוד נטען, כי היות שבפועל על המבקש לרצות 22 חודשי מאסר (לאחר ניכוי ימי מעצרו), הרי שייתכן כי המאסר יסתיים בטרם בירור הערעור. משכך, נטען, כי ללא עיכוב ביצוע העונש תתאיין, למעשה, זכות הערעור של המבקש.

עוד נטען, כי מן הראוי לדחות את ביצוע עונשו של המבקש, לנוכח נסיבות ביצוע העבירה, אשר ארעה לאחר שהמבקש נדקר ראשון וסבל פגיעות קשות; בשים לב לאורך תקופת המאסר שהושתה עליו; לאור העובדה כי יש בטענות המשפטיות של המבקש בנוגע ליסודותיה של ההגנה העצמית עוצמה מספיקה כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר דינו; לנוכח התנהגותו הטובה של המבקש לאורך משפטו; וכן לאור נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר החל בתהליך שיקומי חיובי ואף נישא לאחרונה.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפני י, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. זאת, לאחר שלא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים של הפרט הנידון.

בפתח הדברים, מן הראוי להזכיר את הכלל, לפיו יש להורות על ביצוע מיידי של עונש מאסר אשר הושת על נאשם. יחד עם זאת, לבית המשפט שיקול דעת להורות על עיכוב ביצוע העונש, לאחר שנתן דעתו לשיקולים הרלבנטיים, העריך את עוצמתם ואיזן ביניהם. בין שיקולים אלו, ניתן למנות את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען; את אורכה של תקופת המאסר שנקבעה; את טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; את עברו הפלילי של המבקש; את התנהגות המבקש במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות; וכיוצא באלו (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ )).

10.

במקרה שמונח לפניי, תוקף המבקש בערעורו את קביעת בית משפט קמא כי עניינו אינו חוסה תחת הגנת ההגנה העצמית, ולחילופין טוען הוא, כי יש להקל בעונשו. שאלה מרכזית עליה יש ליתן את הדעת היא, כאמור, מהו הפוטנציאל הגלום בטענות הערעור ומהי עוצמתן הלכאורית.

טיעוניו של המבקש מתמקדים ביסודותיה של ההגנה העצמית. המבקש כופר בממצאים העובדתיים של בית משפט קמא באשר למצב הדברים שהביא את המבקש לדקור את המתלונן בסכין. בין השאר, סבור המבקש כי אכן נשקפה סכנה מוחשית

לחייו; כי לא הייתה לו יכולת להימלט; כי הפעולה בה נקט הייתה נחוצה באופן מיידי; וכי הוא לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה. מנגד, אין להתעלם מכך כי בית משפט קמא קבע מפורשות, כי " עדותו של הנאשם [המבקש] בבית המשפט על הנסיבות שבעטיין חתך את המתלונן בפניו, לא הייתה מהימנה... לא נשמעה אמינה ומשכנעת... ובפרט כאשר בהודעותיו במשטרה מסר, במספר הזדמנויות, גרסה שונה בתכלית... ". כך גם, בית משפט קמא הוסיף וקבע " כי גם על פי גרסתו של הנאשם [המבקש], כפי שנמסרה בבית המשפט, המתלונן לא ניסה לתקוף אותו או לדקור אותו בשלב זה של האירוע, ולא היית המניעה מצד

הנאשם [המבקש] להימלט מהמקום ".

סבורני, כי בנסיבות אלה, כאשר מדובר בערעור שעיקרו מופנה כנגד קביעות מהימנות וממצאי עובדה, סיכויי הערעור אינם ברמה המצדיקה לסטות מן הכלל לפיו עונש המאסר שהושת על המבקש ייאכף באופן מיידי. זאת, היות שכבר נקבע כי " טענות המבקשות לשנות מימצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך-כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור " (עניין שוורץ , עמ' 280).

11.

תקופת המאסר שנגזרה על המבקש, 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו) אומנם אינה מן הארוכות, יחד עם זאת, אין חשש כי המבקש ירצה את מרבית תקופת המאסר, טרם הדיון בערעור. ועל כן, סבורני כי אם תדחה הבקשה לעיכוב ביצוע, לא תסוכל תכלית הערעור.

אל אלו יש להוסיף את עברו הפלילי של המבקש, אשר לחובתו " עבר פלילי עשיר ומכביד " הכולל הרשעה ב-66 עבירות, ביניהן עבירות החזקת סכין, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, שוד מזוין, וכיוצא באלו. עבירות אשר בגינן נידון המבקש למספר מאסרים לריצוי בפועל.

12.

עוד אציין, כי אין בידי לקבל את טענת המבקש כי השיקול בדבר חומרת העבירות ונסיבות ביצוען עומד לזכותו, וזאת בשים לב לכך שהמבקש נכנס לתגרה במודע; שעה שהוא זה אשר קבע את מועדה; וכאשר בסופה גרם לחתכים עמוקים בפניו של המתלונן באמצעות סכין. עוד סבור אני כי, לאור הנסיבות המתוארות לעיל, אין בהתנהגותו הטובה של המבקש לאורך משפטו, ובתהליך שיקומי חיובי בו החל, כדי להטות את הכף לטובת קבלת בקשתו לעיכוב ביצוע. מה גם,

דומה כי ניתן לשיקולים אלו משקל במסגרת העונש שהושת על המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי.

13.

סיכומו של דבר, השיקולים בדבר סיכויי הערעור; חומרת העבירות ונסיבות ביצוען; וכן עברו הפלילי של המבקש, מכריעים את מלאכת האיזון כך שהאינטרס הפרטני של המבקש נסוג מפני האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקש.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 3.1.2013, עד לשעה 09:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ועד להתייצבותו יעמדו בתוקף תנאי השחרור בערבות שנקבעו בעבר.