ע"פ 8262/06 אמיר נגה נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המערער בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט גורפינקל ) בת"פ 40176/05 מיום 28.9.06.

2.המערער הורשע, יחד עם אדם נוסף (להלן – נתן ) בעבירות של קשירת קשר לפשע וחבלה בכוונה מחמירה. על פי עובדות כתב האישום, שלפיו הורשע העורר, ביום 22.5.05 בסביבות השעה 22:00, הגיעו הנאשמים (המערער ונתן) ואדם בשם כפיר נגסה (להלן – כפיר) לבית הספר "עמל" ברמלה. משהבחינו הנאשמים וכפיר ביוסי קאסה (להלן – המתלונן ), עמו הייתה להם היכרות מוקדמת, קשרו ביניהם קשר לפגוע בו על ידי הכאתו ודקירתו באמצעות סכין שהיה ברשותם. השלושה היכו את המתלונן בצוותא חדא, בין היתר באמצעות חגורת מכנסיו של נתן, ובהמשך דקרו אותו בראשו, בבטנו, ובידו הימנית. לאחר מכן ברחו השלושה מהמקום כשהמתלונן נותר מתבוסס בדמו. המתלונן הובהל לבית החולם במצב קשה. כתוצאה מהדקירות נגרם לעורר קרע במעי הגס, שבר בידו הימנית ודימום מוחי.

3.בסדרה של הודעות שנגבו ממנו עת היה מאושפז בבית החולים, מסר המתלונן כי המערער, נתן וכפיר הם שתקפו ודקרו אותו. בהודעתו האחרונה, שנגבתה אף היא בבית החולים ביום 2.6.05, אמר המתלונן כי המערער לא היה בין דוקריו, ומשנשאל שוב, השיב כי אינו זוכר אם גם המערער דקר אותו. בעדותו בבית המשפט, חזר בו המתלונן מגרסתו הראשונה, ואמר כי אינו יודע מי תקף אותו. על כן, הוכרז המתלונן כעד עוין והודעותיו הוגשו לבית המשפט.

כפיר הורשע על פי הודאתו בתיק נפרד. בעדותו כעד תביעה בפני בית המשפט, חזר בו מהודעותיו במשטרה, בהן סיפר כי כל השלושה תקפו את המתלונן, אך רק הוא זה שדקר אותו, ונטל על עצמו את מלוא האחריות. לאור זאת הוכרז גם הוא כעד עוין והודעותיו במשטרה הוגשו לבית המשפט.

המערער ונתן העידו בבית המשפט כי כפיר הוא אשר דקר את המתלונן, ואילו הם ניסו להפריד.

4.בית המשפט המחוזי קיבל את גרסאותיהם המקוריות של המתלונן ושל כפיר, ועל כן הרשיע את המערער ונתן בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

שירות המבחן ערך שלושה תסקירי מבחן בעניינו של המערער. בשני הראשונים מצטיירת תמונה עגומה, ואילו האחרון מצביע על מגמת שיפור. לאור זאת, המליץ השירות להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי למתלונן. בגזר דינו עמד בית המשפט על חומרת האירוע והפציעות שנגרמו למתלונן, והטיל על המערער עונש של שלוש שנות מאסר בפועל, בניכוי 60 ימי מעצרו, ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בתום הקראת גזר הדין, ביקש המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר. בית המשפט דחה על אתר את בקשתו זו, והמערער החל לרצות את עונשו.

5.המערער מבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, בנימוק כי ישנו סיכוי רב שערעורו על הכרעת הדין יתקבל. לטענתו, לא עלה בידי התביעה להוכיח את האישומים נגדו מעבר לכל ספק סביר. טענותיו בהקשר זה הן כי בית משפט קמא טעה בכך שביכר את הודעותיהם של המתלונן ושל כפיר על פני עדויותיהם בבית המשפט, ובמיוחד בשים לב לכך כי הודעות המתלונן נגבו ממנו בבית החולים עת היה במצב מעורפל ותחת השפעתן של תרופות. עוד טוען המערער, כי בית משפט קמא לא התייחס כלל בהכרעת הדין לקלטת הוידיאו שצולמה בחקר החקירות עובר לעימות בין המתלונן והמערער (להלן – הקלטת ). לטענתו, מהצפייה בקלטת, שארבע דקותיה הראשונות הוקלטו בעת שהשניים לא היו מודעים להיותם מוקלטים, ניתן ללמוד על כך שהמערער לא היה מעורב באירוע הדקירה. לטענתו, מהקלטת עולה כי המתלונן לא ידע מי דקר אותו, ולכן שאל את המערער "מי דקר?", והמערער השיב לו כי כפיר הוא הדוקר. בהמשך, בפתח העימות, אומר המתלונן בפה מלא כי אינו זוכר את המערער כאחד מדוקריו. לאור זאת, ולאור גילו הצעיר וההמלצות שבתסקיר השלישי, טוען המערער כי מן הדין לשחררו ממאסרו עד להכרע בערעור.

המשיבה, מנגד, מדגישה את חומרת האירוע. היא טוענת כי הערעור מופנה כנגד קביעות מהימנות של בית משפט קמא, שהעדיף את גרסאותיהם הראשונות של העדים. באשר לקלטת, המשיבה מסכימה כי העדר התייחסות אליה בהכרעת הדין של בית משפט קמא, יכול להיות "בעייתי". עם זאת, לאחר שעיינה בקלטת, טוענת היא כי אין בה כדי לשפר את סיכויי הערעור, כי אם להיפך: היא מחזקת את אשמתו של המערער, וההתנהגות הנראית בה גובלת בשיבוש הליכי משפט. לטענתה, מהקלטת ניתן ללמוד כי המערער משכנע את המתלונן לתמוך בגרסתו ולגונן עליו, ולא כי המתלונן אינו יודע מי דקר אותו, כפי שטוען המערער. לטענתה, בקלטת נראה כי המתלונן מתעמת עם המערער בכמה אמירות, המדגישות את אשמתו – ובין היתר, מצביע הוא על מקום הדקירה ומטיח במערער "פה נתת".

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וצפיתי בקלטת, הקשה לפענוח, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. בית משפט קמא לא נתן דעתו לקלטת זו ולפרשנויות הסותרות שהצדדים נותנים לה. לעולה מהקלטת אפשר לכאורה ליתן (לפחות) שתי פרשנויות. לפי האחת, בתחילת השיחה בין השניים העורר אינו בטוח מי מבין השלושה דקר אותו, ולאחר כמה שאלות שהפנה למתלונן הוא מסכים כי ייתכן שהעורר לא היה בין הדוקרים. אם גרסה זו תתקבל, יש בכך כדי להשליך על משקל הודעותיו של המתלונן בבית החולים. פרשנות אחרת היא, כי המתלונן מטיח בפני המערער כי היה בין הדוקרים, אך משתכנע לגונן עליו ולהטיל את האשמה על האחרים, מסיבות השמורות עמו. ההכרעה במחלוקת זו צריכה הייתה להיעשות בערכאה הדיונית, ומשלא נקבע ממצא בעניין זה, ייתכן ותהא לכך השלכה על תוצאות הערעור. על כן, ומבלי להביע דעה לגבי הפרשנות הראויה לנחזה ונשמע בקלטת, סברתי כי יש להורות על שחרורו של המערער עד למתן פסק הדין בערעור.

לסיכום, אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר ועל שחרורו בערובה של המערער, באותם בתנאים שבהם היה משוחרר במהלך משפטו.