ע"פ 8447/11 ערפאת סולימאן נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב עונש מאסר שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בירושלים ב-ת"פ 451/09 מיום 3.10.2011 (השופט א' כהן). הבקשה הוגשה במקביל להודעת ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין.

1.

ביום 22.10.2009 הוגש נגד המבקש ואחיו מחמוד סולימאן כתב אישום בו יוחסה למבקש עבירת חבלה חמורה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ;

עבירת החזקת סכין לפי סעיף 184 לחוק העונשין ; עבירת היזק לרכוש בזדון לפי 452 העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, בחודש יוני 2009 התגלע סכסוך בין המבקש לבין ואיל אל שיך (להלן: ואיל ). ביום 16.10.2009 נסע המבקש ברכבו בשכונת בית חנינא שבירושלים. במקביל אליו נסע רכב בו נהג ואיל. משהבחין ואיל במבקש הפנה את רכבו ימינה ופגע ברכבו של המבקש. לאחר מכן, יצא ואיל מהרכב ודקר את המבקש בברכו. המבקש נמלט מהמקום לכיוון בית הוריו. לאחר זמן מה, נסע המבקש יחד עם אחיו לחנות שהייתה בבעלות משפחתו של ואיל, בה שהו באותה השעה שניים מאחיו, תאאר וסעעד אל שיך (להלן: תאאר וסעעד ). משנכנסו לחנות, החלו השניים לנפץ חפצים שהיו בה. בין המבקש ואחיו לבין שני אחיו של ואיל התפתח עימות אלים שבמהלכו הכה המבקש את סעעד בגבו.

2.

ביום 27.3.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט הטיל על המבקש עונש מאסר של 30 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. את הרשעתו ביסס בית המשפט, על שלושה נדבכים: עדותו של סעעד, עדותו של תאאר במשטרה והודעתו במשטרה של יוסף אבו עד שהוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. סעעד, הנפגע, תאר כי שני הנאשמים ואח נוסף, יוסף שמו נכנסו לחנות. יוסף הכהו בראשו, והמבקש הוא שדקר אותו. סעעד הזכיר כי המבקש היה פגוע ברגלו. גם תאאר תיאר בוודאות כי המבקש דקר את אחיו, וגם הוא הזכיר כי המבקש דימם ברגלו.

3.

עוד התייחס כאמור בית המשפט להודעה שניתנה מאדם נוסף שנחקר במשטרה, יוסוף אבו עיד שמו (להלן: אבו עיד ), התומכת אף היא בגרסת התביעה. אבו עיד מסר במשטרה כי הוא נמצא בקשרי חברות עם משפחות שני הצדדים לסכסוך. אבו עיד לא היה מוכן להשתתף במסדר זיהוי. הוא סירב להגיע להעיד בבית המשפט ורק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, הגיע ומסר את עדותו בפני בית המשפט. בעדותו בבית המשפט אמר אבו עיד כי ראה מספר צעירים מגיעים לחנות ומפילים ירקות על הרצפה, שהיו קללות וצעקות, וכי הוא בא למקום כדי להפריד בין הניצים. אבו עיד טען כי לא זיהה את האנשים שהגיעו לחנות. בעדותו בבית המשפט גם טען כי אינו זוכר דברים מסוימים שאמר בחקירתו במשטרה.

4.

בעדותו במשטרה תאר שהתוקפים הם בחורים צעירים המתגוררים בארצות הברית (תאור המתאים למערער ואחיו) שבאו עם סכינים ומקלות, ופגעו באחים האחד נפגע בראשו והשני נדקר באמצעות סכין. בהודעתו שמשטרה סיפר אבו עיד על שיחה שהתקיימה בינו לבין המבקש:

"אני זוכר שאחרי שדחפנו אותם החוצה מהחנות, אני אמרתי לעראפאת שזה לא טוב מה שהוא עושה ועראפאת אמר לי שזה לא טוב מה שיש לו ברגל"

במסגרת עדותו בבית המשפט התכחש אבו עיד לחלקים מהודעתו ואף טען כי חלקים מהשיחה שלעיל התקיימה בקופת החולים הסמוכה ולא בחנות בה התרחש האירוע.

5.

נוכח הסתירה המהותית בין עדותו של אבו עיד בבית המשפט לבין ההודעה שמסר במשטרה קיבל בית המשפט את הודאתו במשטרה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). בית המשפט לא ראה מחדלי חקירה המאיינים אפשרות להרשעה במקרה זה.

6.

ביום 16.11.2011 הוגשה הודעת ערעור לבית משפט זה על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי וגזר דינו. סנגורו של המבקש טוען בבקשה כי יש לזכות את המבקש מכל העברות בן הורשע, לטענתו קיים ספק בזיהויו של המבקש כמבצע המעשים אשר יוחסו לו בכתב האישום. את קיומו של הספק תולה הסנגור הן בשאלת אמינות עדי התביעה, והן באפשרות כי נפלה טעות בזיהויו של המבקש.

כך, טוען בא-כוח כי לא ניתן להסתמך על עדויותיהם של סעעד ותאאר כיוון שאלו לא זיהו את המבקש כדוקר בצורה מספיקה ומשכנעת. נטען גם כי לא היה מקום לבסס את זיהויו של המבקש על סמך דבריו של אבו עיד במשטרה. עוד נטען, כי פעולות החקירה שערכה המשטרה, שלא ערכה מסדר זיהוי, אכן לא מספיקות כדי להפריך את הספק שנוצר בשאלת זיהויו של המבקש. נטען גם כי היה מקום להזמין לחקירה את יוסף שהיה מעורב באירוע האלים בחנות. לדבריו יש יסוד לסברה שיוסף והמבקש דומים זה לזה. נוכח דברים אלו, טוען בא-כוח המבקש כי התביעה לא עמדה ברף הראייתי הנדרש ממנה כדי לבסס את הרשעתו.

7.

בד בבד עם הודעת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בבקשה נטען כי בנסיבות העניין ונוכח הקושי הראייתי הקיים בעניינו של המשיב, המצטרף לעובדה כי אם יישלח למאסר עשוי המבקש לרצות חלק ניכר מעונשו מבלי שיישמע ערעורו, יש להורות על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור.

דיון והכרעה

8.

עיינתי באופן חלקי בראיות ולדעתי סיכויי הערעור על ההרשעה אינם טובים. אין מחלוקת על העובדה שואיל פצע את המבקש ברגלו (ועל כן נדון ואיל במשפט נפרד). פרט לדברי האחים עליהם סמך בית המשפט ישנו עד ניטרלי, שלא רצה להיות מעורב, שהוכיח את המבקש על מעשיו. ותאר אותו כאחד התוקפים. המבקש זוהה בין השאר על ידי הדימום ברגלו, ואין מחלוקת על כך שואיל פגע במבקש עובר לארוע. בית המשפט סמך על עדי התביעה על כן לא נראה כי יש סיכוי טוב לערעור על ההרשעה. תקופת המאסר שהושתה על המבקש איננה קצרה.

9.

מן העדויות עולה כי מדובר בסכסוך ישן בין המשפחות. המבקש ואחיו פגעו באחיו של ואיל בגין מעשיו של האחרון. נראה שסיכויי הערעור אינם טובים. על כן דוחה אני את הבקשה לעיכוב ביצוע.