ע"פ 8513/10 סבטלנה רפפורט נ. מדינת ישראל

השופט י' עמית :

ביום 6.10.2008 הגיעה המערערת ללשכת התעסוקה בחיפה על מנת לחתום לצורך קבלת דמי אבטלה. המערערת ניגשה לחדרו של פקיד הלשכה אך לאחר שסברה כי הלה לא טיפל בה כיאות, החלה לקלל אותו והוצאה מהחדר על ידי המאבטח (להלן: המאבטח ). המערערת פנתה לחדר השירותים, שם נטלה בקבוק המכיל חומצה גופרתית ופנתה לחדרו של הפקיד, כשעל כף ידה כפפת ניילון. היא השליכה את הנוזל החומצתי לעבר פניו של הפקיד, אך המאבטח שהיה במקום השתלט עליה ובכך מנע פגיעה בפקיד. תוך כדי השתלטות על המערערת, פגעה החומצה בידו של המאבטח, נגרמה לו כוויה קשה באמת ידו הימנית ונקבעה לו נכות צמיתה במוסד לביטוח לאומי בשיעור של 20%.

המערערת הודתה במעשים שיוחסו לה, ו בית משפט קמא דן אותה ל-24 חודשי מאסר בפועל ופיצוי בסך 20,000 ₪ למאבטח.

הערעור שבפנינו נסב על חומרת העונש. הסניגור המלומד הפנה לנסיבות חייה הקשות של המערערת, שאביה התאבד ובתה עברה אונס אכזרי בהיותה בגיל 11.

המערערת עצמה סובלת מבעיות נפשיות שונות ומדיכאון ונמצאת בטיפול פסיכיאטרי, אין לה עבר פלילי, ובנסיבות אלה, טען הסניגור, ראוי להקל בעונשה.

אומר בקצרה, כי למרות נסיבותיה האישיות הקשות של המערערת, איננו רואים להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, שסקר את כל הנסיבות לקולא העומדות לזכות המערערת, ואיזן בין השיקולים השונים. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ממדיניות הענישה או חריגה קיצונית מרמת הענישה המקובלת, והמקרה שבפנינו אינו נמנה עליהם. העובדה כי המערערת טרחה לשים כפפת ניילון על ידה טרם שהצטיידה בחומצה, מעידה על כך שפעלה בקור רוח ולא בסערת רגשות. ועיקרו של דבר, שומה על בית המשפט להבהיר באופן חד משמעי, כי תקיפת עובדי ציבור ומשרתי ציבור היא עבירה חמורה ביותר, וברגיל תזכה לענישה מחמירה מצד בית המשפט. דווקא בתקופה זו, המתאפיינת באלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה על בית המשפט לתרום תרומתו לכך שעובדי הציבור יוכלו למלא תפקידם ללא חשש וללא מורא, ואין מנוס אלא מענישה מחמירה ומרתיעה. סיכומו של דבר, שהעונש שהושת על

המערערת בנסיבותיה האישיות, אינו חורג כלל וכלל מהעונש הראוי לעבירות כגון דא, ובוודאי שאינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור.