ע"פ 8513/10 סבטלנה רפפורט נ. מדינת ישראל

בפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקשת בבית המשפט המחוזי חיפה (כבוד סגן נשיא השופט אילן שיף). המדובר בעונש של 40 חודשי מאסר, מהם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה מותנית למשך 3 שנים לבל תעבור המבקשת עבירות אלימות שהיא פשע.

1.

המבקשת הודתה בעובדות כתב אישום אשר ייחס לה עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות.

על פי העובדות בהן הודתה, התייצבה המבקשת בלשכת התעסוקה בחיפה על מנת לחתום על המסמכים הנדרשים לקבלת דמי אבטלה. היא ניגשה לחדרו של הפקיד. זה לא טיפל בה לשביעות רצונה, ואז החלה המבקשת לקלל אותו והוצאה על ידי המאבטח. או-אז המבקשת פנתה לשירותים, נטלה בקבוק המכיל חומצה גופרתית, פנתה היישר אל הפקיד ושפכה את הנוזל לעבר פניו. המאבטח במקום השתלט עליה והחומצה פגעה בידו, בחולצתו ובמכנסיו של המאבטח ונגרמה לו כוויה מדרגה שנייה באמת ידו הימנית.

2.

כאמור, בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על המבקשת 40 חודשי מאסר, מהם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה מותנית למשך שלוש שנים לבל תעבור עבירת אלימות שהיא פשע (בניכוי יום מעצר). כן חויבה המבקשת לפצות את המאבטח בסכום כספי של 20,000 ש"ח.

בית המשפט ציין בגזר דינו כי המעשה אותו ביצעה המבקשת הינו חמור וקשה ביותר. כתוצאה ממנו נגרמה למאבטח כוויה בדרגה שנייה והוא אושפז בבית חולים למשך יומיים. במשך כשנתיים הוא יאלץ לחבוש ידו בשרוול לחץ ואסור לו לחשוף ידו לשמש. הצלקות על ידיו יישארו לכל חייו. הוא מוגבל בנשיאת משאות והוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 20%. בית המשפט הוסיף וציין כי היות המבקשת סובלת מבעיות פיזיות, כלכליות, ובעיקר נפשיות, הופכת את מלאכת האיזון שבגזירת העונש לקשה ביותר. בין השיקולים לקולא נמנו נסיבות חייה הקשות של המבקשת, האירוע הטראומטי אותו עברה והבעיות מהן היא סובלת, כאשר רק לאחרונה עברה ניתוח אורטופדי בצווארה והיא נמצאת בטיפול פסיכיאטרי מאז שנת 2001. המבקשת הוכרה, בגין בעיותיה הפיזיות והנפשיות, כנכה בשיעור של 32%. בשל מעשיה נגרמה גם למבקשת כוויה בדרגה 2-1 והיא נכנסה למצוקה נפשית. כן הובאו בחשבון חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעמה, והחשש אותו העלה הפסיכיאטר, שאם יוטל עונש מאסר המבקשת עלולה לפגוע בעצמה, כמו גם הזמן שעבר עד הגשת כתב האישום - כשנה וחצי מאז האירוע. מן העבר השני, נבחנו השיקולים לחומרה, וביניהם האינטרס הציבורי המחייב החמרה משמעותית במקרים מעין אלו, בדגש על ענישה מרתיעה. עם זאת, ציין בית המשפט כי לא מיצה את הדין עם הנאשמת שכן נסיבותיה האישיות הן אכן יוצאות דופן ונתן להן משקל ממשי בגזר הדין.

3.

בקשה לעיכוב ביצוע העונש נדחתה מהטעם שאת העונש יש לבצע מיידית, מה גם שלפי חוות דעת פסיכיאטרית שהגיש הסנגור קיים סיכוי כי המבקשת תנסה לפגוע בעצמה והדבר אף הוא מצדיק בצוע מיידי של העונש, כך שתמצא בפקוח שירות בתי הסוהר.

הבקשה והדיון

4.

בבקשה טען הסנגור כל שניתן לטובת מרשתו, והגיש ראיות שונות לעניין העונש מהן נלמד כי היא סובלת מבעיות נפשיות ומבעיות רפואיות שונות. המבקשת עברה ניתוח אורטופדי ועליה להיות במעקב פסיכיאטרי. הוא ציין כי המבקשת מעולם לא ריצתה עונש מאסר בבית סוהר ועלולה להיגרם לה, לטענתו, פגיעה קשה ונזק שלא ניתן יהיה לתקנו. הסנגור מפנה לכך שבית משפט ציין כי קיים חשש שהמבקשת תנסה לפגוע בעצמה ובכך מצא נימוק נוסף המצדיק בצוע מיידי של העונש, על אף שהמבקשת הייתה משוחררת בכל תקופת משפטה והתייצבה לכל הדיונים.

5.

בדיון בפניי הדגיש בא כוח המבקשת, כי מדובר בנסיבות יוצאות דופן, ולכן יש להעדיף בעניינה של המבקשת את האפיק השיקומי ולא העונשי. לדבריו, העבירה לא היתה מתוכננת אלא נעברה בשל סערת רגשות פתאומית; כתב האישום הוגש כשנה וחצי אחרי האירוע; המבקשת היתה משוחררת ולא הפרה את אמון בית המשפט; הקפידה להתייצב לכל הדיונים בבית המשפט; גם לאחר הרשעתה התייצבה לגזר הדין; הודתה מיד והביעה חרטה במילותיה האחרונות בפני בית משפט קמא; היא מוכרת כנכה במוסד לביטוח לאומי; ונעדרת כל עבר פלילי.

בא כוח המבקשת הוסיף כי נסיבותיה אישיות של המבקשת קשות - אביה התאבד ובתה עברה אונס קשה. לטענתו, הערעור מתייחס רק לגזר הדין וסיכוייו אינם קלושים. הוא הפנה לפסיקת בית המשפט בנושא והגיש אסופת פסקי דין.

מטעם המדינה לא הוצג טיעון שכן פרקליט מטעמה לא התייצב בשל שביתת הפרקליטות.

הכרעה

6.

עיינתי בחומר שבפניי, בטענות הצדדים, כפי שמצאו ביטוי בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, בהודעות בכתב ובפסק הדין המפורט, והגעתי למסקנה שאין מקום להיעתר לבקשה.

אמנם, יתכן שמצבה האישי הבעייתי של המבקשת מצדיק את עיכוב ביצוע העונש. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה המכרעת שנגד המבקשת קיים גזר דין שניתן על בסיס הודאתה ומשהורשעה בעבירה ונגזר עונשה למאסר חזקת החפות אינה עומדת לה עוד. משכך, ראוי שתרצה עונשה סמוך לאחר מתן גזר דין.

פסיקת בית המשפט הכירה בחריגים לכלל לפיו יש לרצות העונש סמוך למתן גזר הדין בנסיבות מיוחדות שבהן מוצדק לעכב בצוע העונש; כאשר ההרשעה בעבירה שאינה חמורה או שהנסיבות אינן חמורות; כאשר תקופת המאסר שהושתה קצרה וקיים חשש שעד להכרעה בערעור ירצה הנדון את מלוא עונשו או חלק ניכר ממנו, וקיים סיכוי בולט כי המערער יזכה בערעורו בשל עוות בולט על פני הפסק (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 261 (2000). חריגים אלה לא מתקיימים בענייננו.

לצורך איזון בין השיקולים הנוגעים לעניין, יש לתת את הדעת לכך שהמעשה בו הודתה המבקשת חמור ביותר, והנזק למתלונן קשה. מצבה הנפשי של המתלוננת יכול להצביע על מסוכנות או על אי שליטה, ובנוסף פגיעה בעובד ציבור תוך כדי עבודתו חמורה היא ביותר ומחייבת מסר נחוש של ענישה והרתעה.

גם אם קיים סיכוי שבית המשפט יתערב בעונש על בסיס מצבה הפיזי, הנפשי והכלכלי של המבקשת, ואיני סבורה שאכן כך, עדיין סביר שתיוותר תקופת מאסר שתהלום את חומרת המעשה ונסיבותיו.

על כן החלטתי, כדי לאזן בין האינטרס הציבורי באכיפת המאסר ובין פגיעה במבקשת, כי הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר תדחה ושמיעת הערעור תקבע למועד שלא יאוחר מ-6 חודשים מהיום, במועד שייקבע על ידי יומן בית המשפט.