ע"פ 8573/05 איגור בליק נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט צ' גורפינקל), מיום 5.9.2005, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 40084/05.

1.כנגד המערערים הוגש, בפברואר 2005, כתב אישום המייחס להם, בין השאר, עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה, סחיטה והחזקת אגרופן וסכין שלא כדין. שמיעת ההוכחות נקבעה ליום 5.9.2005. ביום 28.8.2005 קיבל על עצמו בא כוחם הנוכחי של המערערים את ייצוגם. בו ביום ביקשו המערערים לדחות את דיון ההוכחות שנקבע למועד מאוחר יותר. זאת, עקב הזמן הקצר בין קבלת הייצוג למועד הדיון שנקבע. בקשתם נדחתה (ביום 4.9.2005). עם פתיחת הדיון שהתקיים ביום 5.9.2005 ביקשו המערערים לדחות את החקירה הנגדית של העדים למועד מאוחר יותר. כך, מכיוון שבשל קוצר הזמן לא הספיקו באי כוחם לקבל את מלוא חומר הראיות ולהתכונן כיאות לחקירה הנגדית. בית המשפט קיבל את הבקשה. בהחלטתו צוין כי [המערערים] מעמידים את בית המשפט בפני עובדה מוגמרת וגורמים בכך לבזבוז זמן שיפוטי יקר". עוד נקבע כי "בקשה להחלפת ייצוג ימים ספורים לפני מועד הדיון, היא ניסיון שלא לאפשר השמעת העדים במועדים שנקבעו". בית המשפט ציין עוד כי "[המערערים] גרמו לתקלה חמורה בעבודת בית המשפט". על כן נפסק לחובתם כל אחד מהם תשלום הוצאות בסך 3,000 ש"ח. מיד לאחר החלטה זו ביקשו המערערים לפסול את בית המשפט. לטענתם בית המשפט התרשם, שלא בצדק, כי המערערים מעוניינים "למשוך" זמן בתיק. הטעם לאיחור בבקשת הדחייה מונח, לשיטתם, ביכולתם הכלכלית הדלה שמנעה מהם לשכור עורך דין פרטי עם הגשת כתב האישום. המערערים סברו כי פסיקת הוצאות עונשיות כנגדם והאופן בו התבטא בית המשפט בעניינם מעלים חשש לגיבושה של דעה מוקדמת.

2.בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו, שניתנה בו ביום, נאמר כי ההוצאות נפסקו לא כעונש אלא בשל בזבוז הזמן השיפוטי שנגרם וחוסר האפשרות להשלים את חקירות העדים שזומנו. עוד קבע בית המשפט כי לא קם חשש ממשי למשוא פנים בהתנהלותו. "בהטלת ההוצאות אין משום גיבוש דעת בית המשפט על העובדות נשוא כתב האישום, וממילא כל עוד לא העידו העדים, לא ניתן לגבש כל עמדה כזו". עוד קבע בית המשפט כי גם אם יוגש ערעור על החלטתו זו לא יופסק הדיון בעניינם של המערערים.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערערים חוזרים על עיקר טענותיהם מבקשת הפסלות. נטען שהבקשה לדחות את הדיון הייתה מוצדקת. עוד נטען כי למערערים, שעודם במעצר, אין כל כוונה "למשוך" את הדיון או לבזבז זמן שיפוטי. עוד נטען כי פסיקת ההוצאות, בטרם הורשעו, נעשתה בחוסר סמכות. לא ניתנה למערערים זכות לטיעון לפני פסיקת ההוצאות. פסיקת ההוצאות, לטענתם, אינה החלטת ביניים רגילה אלא החלטה עונשית. היא מעידה על כך שבית המשפט גמר אומר להרשיעם; המשיבה התנגדה לערעור על החלטת בית המשפט. לדעתה, המערערים מביעים מורת רוח מההחלטות הפרוצדוראליות של בית המשפט. אך לגוף העניין, לא קמה עילת פסלות בהחלטות אלו.

4.עיינתי בחומר המונח לפניי. שמעתי, ביום 15.9.2005, את בעלי הדין. באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. החלטת בית המשפט לדחות את קיום החקירה הנגדית תוך הטלת הוצאות על המערערים היא החלטה דיונית. כלל ידוע הוא שהחלטות דיוניות אינן מהוות, כשהן לעצמן, עילה לפסילת בית המשפט. יש להשיג עליהן לפי סדרי הערעור הרגילים (השוו: ע"פ 4778/04 אוסיפוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כלל זה יפה גם להחלטה דיונית המטילה הוצאות על מי מבעלי הדין (ראו: ע"פ 525/94 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם התבטאויות בית המשפט בדבר התנהלותם של המערערים אינן מקימות עילה לפסילתו (השוו: ע"פ 6775/94 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). התבטאויות אלו נאמרו טרם שמיעת ההוכחות, במסגרת החלטת בית המשפט לדחות את הדיון. יש להתייחס אליהן בהקשר זה (השוו: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625). מטענות המערערים לא עולה כי "המשחק מכור" עבורם (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573). נמצא, כי לא מתקיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים בענייננו.

אשר על כן, הערעור נדחה.