ע"פ 4778/04 סרגי אוסיפוב נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ח' כוחן) מיום 17.5.2004, שלא לפסול עצמו מלישב בדינו של המערער בת.פ. 3755/03.

1.המערער הואשם בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.פ. 3755/03) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף, קבלת דבר במרמה והונאה בכרטיסי חיוב. לפי כתב האישום, נמנה המערער על מארגניו של קשר מסועף, במסגרתו זויפו כרטיסי אשראי ונמשכו באמצעות הכרטיסים המזויפים סכומי-כסף גבוהים ביותר ממכשירי כספומט. בישיבת המשפט (מיום 9.5.2004) ביקשה המשיבה (המאשימה) להציג ראיות לביסוס "עדות שיטה", ולפיה למערער שיטה ייחודית לזיוף כרטיסי אשראי. בין ראיות אלה, ביקשה המשיבה להגיש לבית המשפט את פרוטוקול הודאתו והרשעתו של המערער בפרשה קודמת (ת.פ. 7937/01), מהן עולה כי המערער החזיק בעבר כרטיסי אשראי שזויפו באותה שיטה. המערער התנגד להצגת ההרשעה הקודמת. הוא עמד על כך, שהמשיבה תוכיח בפועל את טענתה, כי החזיק את כרטיסי האשראי המזויפים שנדונו בפרשה הקודמת. בהחלטה מנומקת (מיום 13.5.2004) קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה, והתיר להגיש את ההרשעה הקודמת כראיה ל"עדות שיטה". בעקבות מתן החלטה זו ביקש המערער, כי בית המשפט יפסול עצמו. המערער טען, כי משמעות ההחלטה הינה היחשפות בית המשפט לעובדה שלמערער הרשעה קודמת, כמו גם להיותו אסיר (בעת הדיון בפרשה הקודמת). חשיפה זו מקימה, לשיטתו, חשש ממשי למשוא פנים, המחייב פסילה.

2.בית המשפט דחה (ביום 17.5.2004) את בקשת הפסילה. בית המשפט התרשם, כי הבקשה היוותה למעשה ניסיון לתקוף את האישור שניתן להגשת ההרשעה הקודמת, בהעדר עילה ממשית לפסילה. בית המשפט ציטט את ההלכות, ולפיהן היחשפות לעברו הפלילי של נאשם אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסילה, וכי רק "מסה קריטית" של מידע בלתי קביל תקים חשש שמקצועיותו של השופט לא תעמוד לו, ותצדיק פסילה. בית המשפט ציין, שהצגת ההרשעה הקודמת בעניינו של המערער אינה מיועדת להשחיר את פניו, כי אם לבסס עדות שיטה, וככזו היא הותרה. הוא הוסיף, כי אילו הקימה כל החלטה מעין זו עילת פסילה, הרי שבתי משפט לעולם לא היו יכולים להתיר הוכחת שיטה בדרך של הצגת הרשעות או תיקים קודמים. לבסוף הדגיש בית המשפט, כי טרם גיבש כל עמדה באשר לאשמתו של המערער, וכי לקיומה של הרשעה קודמת לא תהא כל השפעה על החלטתו.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. המערער טוען, כי חשיפתו של בית המשפט לעובדת ההרשעה הקודמת של המערער מקימה חשש ממשי למשוא פנים. חשש זה יוחמר, כאשר ייחשף בית המשפט בפועל לפרוטוקול ההרשעה בפרשה הקודמת, בו מתואר בפירוט עברו הפלילי של המערער ועובדת היותו אסיר. חשיפה זו תגיע לכדי מסה קריטית, המחייבת פסילה. המשיבה מתנגדת לערעור. לשיטתה, בית המשפט לא נחשף למסה קריטית של חומר, עד כדי להצדיק פסילה. גם בחומר שיוגש (כתב האישום בתיק הקודם ופרוטוקול ההרשעה, ממנו תימחק עובדת היות המערער אסיר) לא יהא כדי להביא לכך. המשיבה מונה שורת מצבים, בהם נקבע כי בית משפט עשוי להיחשף להרשעות קודמות של נאשם, מבלי שהדבר יהווה עילה לפסול. אחד מן המצבים הללו הוא הוכחת עדות שיטה.

4.דין ערעור זה להידחות. ניכר, כי למעשה מופנית טרוניית המערער נגד החלטת בית המשפט בדבר קבילות המידע על הרשעתו הקודמת. אכן, רוב טיעוניהם של הצדדים, בכתב ועל-פה, עוסקים בעניין זה. ואולם, פסלות שופט אינה האמצעי להשיג על החלטות ביניים בהליך פלילי. "כידוע, הכלל הינו כי אין לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי. אין להפוך את דיני הפסילה כמכשיר משפטי לעקיפתו של כלל זה" (ע"פ 1534/00 בדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; להלן – עניין בדיר ))). בענייננו בולט הדבר במיוחד: שהרי, אם כל החלטה להתיר הגשת ראיה, אשר לגרסת ההגנה אינה קבילה, תהווה עילת פסלות, לא תתאפשר כלל הגשת ראיות שקבילותן שנויה במחלוקת. אכן, "מסקנה אחרת היה בה, במידה רבה, לפגוע באופן מעשי באפשרות להביא ראיות על שיטה או מעשים דומים, שכן הדבר היה כרוך, בהכרח, בפסילתו של השופט היושב לדין" (ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם; להלן – עניין פרושינובסקי )). מרגע שהחליט בית המשפט, שהראיה הנדונה (כתב האישום ופרוטוקול הרשעת המערער בתיק הקודם) היא קבילה, לא ניתן עוד לראות בהיחשפות בית המשפט לאותה ראיה בבחינת עילת פסלות. כל עוד לא נקבע אחרת על-ידי ערכאת ערעור – ולמותר לציין שאיני נוקט כל עמדה לגוף העניין – הרי שמדובר בראיה קבילה, שאין פסול בהיחשפות בית המשפט אליה. כך ככלל.

5.בענייננו, אישר בית המשפט את קבילות הראיה מבלי שעיין בתוכנה. כל שנמסר לו הוא שמדובר בפרוטוקול הדיון בו הורשע המערער. פרט זה כשלעצמו אינו מקים עילה לפסילה (ראו ע"פ 4849/03 שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עניין פרושינובסקי והמקורות שם). יחד עם זאת, בנסיבות מסוג זה עשוי להיווצר מצב, בו מותרת הגשת ראיה, אך בדיעבד מתברר שנחשפה עקב זאת "מסה קריטית" של חומר בלתי-קביל, שלא היה ידוע על קיומו בשלב ההחלטה על הקבילות. במצב כזה ניתן לטעון לפסלות, אך זאת רק בדיעבד (לאחר החשיפה) ולא מראש (טרם החשיפה); ראו עניין בדיר . ואולם בענייננו אין זה המצב. בדיון בפניי הציגה המשיבה את החומר שבכוונתה להגיש כראיה להרשעה. כאמור, מדובר בכתב האישום בתיק הקודם, ובפרוטוקול בן שורות ספורות, בו מופיעות רק הודאת המערער והרשעתו בעבירות המתאימות. אלה הם הפרטים שצפוי כי ייכללו בראיה שאושרה כקבילה, וניכר כי החלטת בית המשפט להתיר את הגשת הראיה ניתנה תוך התחשבות בהיחשפות הצפויה אליהם. די בכך כדי לדחות את הערעור. למעלה מן הצורך אציין, כי גם כך הפרטים שיוגשו אינם נושאים אותה "מסה קריטית" – לא איכותית, וודאי שלא כמותית – היוצרת חשש ממשי למשוא פנים ומקימה עילת פסלות (השוו ע"פ 1322/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה.