ע"פ 8616/11 סמיון ביניאורישוילי נ. מדינת ישראל

1.

שני המערערים הורשעו בעבירות זיוף, שימוש במסמך מזויף ורישום כוזב במסמכי תאגיד, אותן ביצעו במדינות שונות באירופה, ביניהן בבלגיה, ובגינן ריצו עונשים בארץ במסגרת הסדר טיעון שקיבל תוקף של גזר דין. בסעיף 14 להסדר הטיעון הוסכם כי אם יוגש כנגד אחד המערערים כתב אישום בגין המעשים בהם הודו, המדינה תשלח לרשויות הרלוונטיות מכתב רשמי המיידע את דבר הרשעתם בצירוף תרגום כתב האישום וההרשעה.

במסגרת ערעור שהגישו המערערים על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע העונש, טענו המערערים טענות כנגד קיום חלקה של המדינה בהסדר הטיעון. ביחס למערער 2 נטען כי המדינה לא קיימה חובתה המעוגנת בסעיף 14 להסדר לפעול מול הרשויות בבלגיה בנוגע להליכים חדשים שנפתחו כנגדו, ואילו המדינה גרסה שזו דרישה המתווספת על המוסכם בהסדר הטיעון. בהחלטתי מיום 12.03.12, שדחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש, התייחסתי לטענותיהם וקבעתי כי "כפי שעולה מהמכתב שנשלח לרשויות בבלגיה מיום 19.12.11 וצורף להודעת העדכון האחרונה, המדינה אכן קיימה את הנדרש בסעיף...". לבסוף הוספתי כי:

"מוטב שיומצאו מסמכים רשמיים שיהוו סוף פסוק להליכים החוזרים בנוגע ליישום הסדר הטיעון. חזקה על המדינה כי תפעל להשגת אישור רשמי מאת הרשויות הרלוונטיות אודות ניכוי מאסור של מערער 1 בבלגיה...; וכן שתמשיך לקדם את השגת אישור המכיר בריצוי עונשו של מערער 2 בגין המעשים שביצע במדינות זרות כגון בלגיה וגרמניה, גם אם הדבר אינו מפורש בהסדר הטיעון."

2.

בעקבות הפסקה האחרונה, הגישה המדינה בקשה להבהרת ההחלטה, לפיה מתבקש להבהיר שאינה מחויבת לקדם אישור המכיר בסיום ריצוי עונשו של המערער 2. לטענתה, הכתוב בסיפא של הפסקה אינו תואם את אשר סוכם בין המדינה למערער 2 כיוון שלא הוגשה בקשת הסגרה מרשויות בלגיה נגדו, ומשכך הם לא נתנו הסכמה שהעונש בארץ יהיה תחת העונש שנגזר עליו בבלגיה. על כן אין ביכולתה של המדינה לבקש ממדינה זרה לוותר על עונשים שנגזרו על המערער 2. בתגובת המערערים נטען כי ההחלטה ברורה לחלוטין, לפיה על המדינה לדאוג לקבל אישורים רשמיים מרשויות בלגיה ביחס למערער 2. הם מדגישים שאחרת – אם ניתן עתה לבקש להסגיר את מערער 2 חרף העובדה שסיים לרצות את עונשו – הוא לא היה חותם על הסדר הטיעון.

3.

הבקשה הנוכחית להבהרת החלטתי הינה למעשה המשך של המחלוקת בין המדינה למערערים לגבי אופן יישום הסדר הטיעון. היא מעידה שוב על הצורך בהגעה לפתרון סופי שיהיה מקובל על שני הצדדים. עם זאת, אין לטעמי כל אי בהירות בהחלטה.

ראשית, הסיפא של ההחלטה איננו מורה להוציא צו שיחייב את המדינה להשיג את האישור ביחס למערער 2, אלא הוא מביע את עמדת בית משפט זה כי יוטב אם המדינה תפעל באופן זה, לבטח בשלב זה שלאחר חתימה על הסדר טיעון. לכן אין בכתוב בהחלטה כדי להוסיף חובות נוספות למדינה מעבר למוסכם בהסדר הטיעון. שנית ובהמשך לכך, מילותיה האחרונות של ההחלטה מבהירות ללא ספק, כי כל שנכתב בנוגע לחזקה על המדינה לקדם את השגת האישור ביחס למערער 2 "אינו מפורש בהסדר הטיעון".

שלישית, החזקה האמורה בהחלטתי מטילה על המדינה אחריות " שתמשיך לקדם את השגת האישור המכיר בסיום ריצוי עונשו של מערער 2 בגין המעשים שביצע במדינות זרות...". זאת ותו לאו. אין משמעות הכתוב שהמדינה מחויבת לפי ההסדר להעביר את האישור מרשויות בלגיה - כדברי המערערים, או שהינה נושאת באחריות למעשיהן של רשויות בלגיה, אם תסכמנה לבטל הליכים נגד מערער 2 או לא - כחששה של המדינה. ברי כי אין ביכולתה של המדינה לכפות על מדינות זרות לבטל הליכים. לצד זאת יש ביכולתה, בהמשך למוסכם בסעיף 14 שעליה ליידע את המדינה הזרה בדבר הרשעתו של מערער 2 בארץ, לנסות לקבל הסכמתן לכך שריצוי העונש בארץ הינו בגין אותם מעשים, ככל שהדבר נכון. המשמעות שעולה מן הכתוב בהחלטה היא שכדי להגיע לסוף פסוק בנוגע להסדר הטיעון, כדאי שהמדינה תמשיך לקדם השגת אישור שהרשויות בבלגיה מכירות בריצוי עונשו של מערער 2 בארץ אם אכן הן תכרנה בכך, למרות שלא הוסכם בדבר בהסדר הטיעון.

4.

סוף דבר, הבקשה להבהרת החלטה מיותרת היא. ברם, כדי לקדם את הענין – רצוי שהמדינה תקדם את סיום הענין על פי המתחם הקבוע בהחלטתי הקודמת, ולכן העליתי את הדברים על הכתב.