ע"פ 8658-22 ע"פ 8658-22

1.לפנינו בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגד המשיב ביום 8.2.2023, עד למועד התייצבותו לריצוי עונשו (להלן: הצו). המשיב (המבקש בבקשה דנן) טוען כי לנוכח המרת עונשו על-ידי נשיא המדינה, למאסר בדרך של עבודות שירות "אין כל עילה לעיכוב יציאה מן הארץ", ומבקש כי נורה על ביטול הצו. זאת, לצורך השלמת עסקיו לפני מועד התייצבותו לריצוי העונש. המדינה בתגובתה, מתנגדת לבקשה.

2.לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הגענו למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נקודת המוצא היא כי מרגע שהורשע אדם בדין ונגזר דינו, עליו להתחיל לרצות את עונשו. גם כאשר נדחה ביצוע גזר-הדין, יש לזכור כי מדובר במי שאמור היה לרצות את עונשו באותה עת, ואך הגיוני ששגרת חייו לא תמשיך להתנהל באין מפריע (ראו: ע"פ 3506/16 הבי נ' מדינת ישראל, פס' 8 (5.11.2013); ע"פ 2329/21 טפירו נ' מדינת ישראל (20.5.2021)). הלכה מושרשת היא כי יציאתו מן הארץ של מי שהורשע בדין וטרם החל לרצות את עונשו תתאפשר במקרים חריגים ומיוחדים בלבד, המעוררים "צורך אישי-אנושי מיוחד", שמתקיים לרוב בעניינים רפואיים דחופים (ראו, מני רבים: ע"פ 5307/09 דיוויס נ' מדינת ישראל, פס' 7 (30.7.2009); ע"פ 8465/15 בן זקן נ' מדינת ישראל, פס' 9 (17.7.2016); ע"פ 338/17 שטרום נ' מדינת ישראל, פס' 15 (15.3.2017)).

3.לא שוכנענו כי ענייננו נופל בגדר אותם מקרים חריגים ומיוחדים המצדיקים את ביטול הצו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ. המשיב לא הצביע על קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות היעתרות לבקשתו. טענתו כי ביטול הצו דרוש לו לצורך השלמת עסקיו נטענה בעלמא, ומכל מקום, יציאה מן הארץ לצורך עסקי אינה מהווה, ככלל, צורך אישי-אנושי דחוף (ראו: עניין בן זקן, פס' 12).

לא למותר לשוב ולציין כי עצם המרת עונשו של נאשם לכדי מאסר בדרך של עבודות שירות, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הכללים שנקבעו בפסיקה, כמפורט לעיל, ביחס לעיכוב יציאה מן הארץ של מי שהורשע בדין ונגזר דינו, עד למועד התייצבותו למאסר.

4.בשים לב לכל האמור, הבקשה נדחית.