ע"פ 876/06 יוסף חלפון נ. מדינת ישראל,פרקליטות המדינה

ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (כבוד השופטת ש' רפאלי), מיום 24.01.06, שלא לפסול עצמו מלדון בעמ"ק 1158/05 .

1.כנגד המערער הוגשו 11 כתבי אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון (עמ"ק 1158/05, עמ"ק 1078/05, עמ"ק 1336/05, עמ"ק 1501/05, עמ"ק 1503/05, עמ"ק 1504/05, עמ"ק 1506/05, עמ"ק 1508/05, עמ"ק 1509/05, עמ"ק 1689/05 ועמ"ק 1793/05), בגין עבירות שעניינן רישוי עסק, שמירת הסדר והניקיון ותכנון ובניה, והכל ביחס לחנות הנמצאת תחת ניהולו. לטענת המערער, במהלך הדיון בכתב האישום הראשון (עמ"ק 1158/05, ביום 24.01.06), העיר בית המשפט כי הטענות שהשמיע בעניין זיהויו על ידי פקחי העירייה הינן בגדר היתממות, תוך שהוא מגלה דעה קדומה נגדו במילים "אתה מתמם. אתה באמת רוצה לשכנע אותי שנאשם שהוגשו נגדו כל כך הרבה כתבי אישום אזי הוא לא ביצע את העבירות". בעקבות דברים אלו, ביקש המערער את פסילת בית המשפט.

2.בקשתו נדחתה. בהחלטתו בבקשת הפסילה, קבע בית המשפט כי אין ממש באופן בו ציטט המערער את דבריו, וכל שהיה בדברים אלו הינו שאלה, לאחר שמיעת הראיות ובשלב הסיכומים, האם אין בדברי הנאשם (המערער דכאן) משום היתממות. בית המשפט ציין כי יתכן כי נוסח הערתו לא היה מוצלח, אולם אין בה כדי להעיד על עמדה כלשהי או על משוא פנים, וכי יפסוק בכל תיק לגופו של עניין ועל פי חומר הראיות שלפניו. לבקשת המערער, ובהתאם לסעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי, הופסק הדיון בכל 11 האישומים שהובאו בפני בית המשפט, וזאת עד להכרעה בערעור זה.

3.בערעור שלפני חוזר המערער על טיעוניו בבקשת הפסלות. לטענתו, בית המשפט אכן אמר את הדברים המלאים האמורים לעיל, אלא שדברים אלו הוכתבו באופן שגוי לפרוטוקול "באופן מכוון ומודע" על ידי בית המשפט. בכל מקרה, המערער סבור כי אפילו מתוך הערת בית המשפט כפי שהוכתבה לפרוטוקול (כאמור, באופן שגוי לטענתו), ניתן להסיק כי בית המשפט יצר קשר בין מספר האישומים שהואשם בהם לבין סיכויי הרשעתו. לבסוף, מוסיף המערער כי בית המשפט גילה עוינות לטענותיו ולכיוון החקירה שביקש לנהל, ומנגד גילה אורך רוח מופלג לטענות המשיבה, דבר שמצא ביטוי גם בהחלטות שונות שקיבל בית המשפט ביחס לקבילות ראיות ולניהול הדיון. אמר ולא פירט.

4.לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. שאלתו של בית המשפט את המערער, כפי שזו מתוארת בפרוטוקול, אינה מקימה חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילתו מלשבת בדין. אין היא מעידה על כך שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח(3) 573, 605). המדובר בשאלה כללית למדיי, שאין בה כדי ללמד על גיבוש עמדה סופית של בית המשפט. כל שיש בה, הינו הבעת תמיהה ושאלה כנה הנוגעת לבירור הסוגיה שעמדה בפני היושבת בדין.

5.אשר לטענות המערער ביחס להחלטות שנתקבלו נגדו, הרי שהדרך להתמודד עמן הנה בהליך ערעור, על-פי סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (לא פורסם). החלטה שיפוטית תוך מהלך המשפט, גם אם היא מוטעית - ואיני קובע כך במקרה שלפני - אינה עילה לפסלות השופט ואין בה כדי להצביע על משוא פנים. התרופה לטעות הנטענת היא בערעור ולא בפסילה (ראו ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599, 612). מטעמים אלו, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.