ע"פ 3953/06 ז'וז'ו אסרף נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב (השופטת מ' דיסקין) שלא לפסול עצמו מלשבת בדין בת.פ. 2092/02.

1.כנגד המערער הוגש (בשנת 2002) כתב-אישום המייחס לו עבירות כנגד פקודת זכות יוצרים, פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 וכן הפרת הוראה חוקית והחזקת סם לצריכה עצמית. ביום 30.5.05 החליט המותב הדן בתיק להפעיל את סמכותו על פי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, לזמן את הצדדים "... לברר הסכמתם לשאלות שבעובדה ...". וכך כתב בית המשפט: "לאחר פתיחת ההוכחות ולאור התנהלות הדיון בהוכחות יש מקום לדיון במסגרת סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי. ההחלטה נובעת מהתרשמותי נוכח הודעות הנאשם שהוגשו לבית המשפט הנכבד כי במהלך חקירתו הודה הנאשם במרבית העובדות המתוארות בכתב האישום. מכאן מתבקשת המסקנה שגדר המחלוקת מצומצם מזה המוצג על ידי ההגנה במהלך חקירתם הנגדית של העדים. לא מן הנמנע כי ניתן לוותר על חלק ניכר מהם".

2.בעקבות החלטה זו, בין היתר, ביקש המערער לפסול את בית-המשפט מלדון בעניינו. לטענתו, מן ההחלטה ניתן ללמוד כי לבית-המשפט דעה קדומה עליו, ולפיה הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב-האישום והינו חב בדינו. נימוק פסלות נוסף שהיה בפי המערער בבקשתו, נגע לחשיפת בית-המשפט ל"מידע" אודות "עבר פלילי", לכאורה, של המערער, במסגרת עדות שמיעה ששמע בית-המשפט מפי עד תביעה מרכזי. המדובר בעד שהינו שוטר סמוי, אשר העיד בפני המותב כי נתקיים קשר פלילי בין המערער לבין סוכן סמוי אחר. לטענת המערער תוכן עדות זו אינו אמת, אך גם כך, מהווה עצם החשיפה למידע עילה לפסילת המותב.

3.בהחלטתה שלא לפסול עצמה, קבעה השופטת קמא כי אין באף אחד מנימוקי המערער משום עילה לפסילתה. היא קבעה כי הדברים אינם מעידים על דעה קדומה לגבי הנאשם, אופיו, אישיותו, הרשעתו או עונשו. כמו כן ציינה כי אין הנימוקים שבבקשה מעידים כי דעתה "נעולה" באופן השולל ממנה הפעלת שיקול דעת הוגן בהמשך הדיונים בתיק, המצוי רק בתחילת הבאת הראיות.

4.כנגד החלטת בית-המשפט מופנה הערעור שלפניי. המערער חוזר על עיקרי הטענות שהעלה לפני בית-משפט השלום. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. נחה דעתי כי טענות המערער אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים המחייב את פסילת המותב מלשבת בדין. בהחלטתה נשוא ערעור פסלות זה, ציינה השופטת קמא כי תכלית החלטתה לעשות שימוש בסמכותה על-פי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, נעוצה ברצון להביא את הצדדים להסכמות בעניינים עובדתיים אשר אינם שנויים במחלוקת. השופטת קמא לא ביקשה לייחס למערער הודאה בעבירות כלשהן אשר ממילא אין הוא מודה בהן. אין לפרש את החלטתה כביטול שלב ההוכחות, אלא צמצומן לעובדות השנויות במחלוקת. ככל שיש למערער השגות לגופה של החלטת בית-המשפט קמא, הרי שהדרך להשיג עליה הינה בהליך ערעור, על-פי סדרי הדין, ולא באמצעות הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (השוו: ע"פ 876/06 יוסף חלפון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), והאסמכתאות המובאות שם).

5.אף בחשיפתו של בית-המשפט להתבטאות בעניין "עברו הפלילי", לכאורה, של המערער, אין כדי להביא לפסילת המותב. המדובר בפיסת מידע כללית, שנשמעה מפי עד תביעה, ועלולה להעיד, לכאורה, על קיומו של עבר פלילי לנאשם. נחה דעתי, כי בית-משפט מקצועי יידע היטב להמשיך בניהולו התקין של המשפט, הגם שנחשף אל פיסת מידע זו. ברור כי אין המדובר ב"מסה קריטית" של חשיפה, המכריעה לטובת פסילה, זאת, לאור ההלכה לפיה "לא כל מידע על עברו של הנאשם או מתדיין, ולא כל אמירה המגלה מידע כלשהו על הרשעה קודמת צריכים להביא לפסילתו של שופט" (מ' שמגר, "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז), 87, 110). השוו: ע"פ 3963/00 איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

6.נראה כי טענות המערער מבטאות את תחושתו הסובייקטיבית, אך אינן מעלות חשש אובייקטיבי למשוא פנים. מקובלת עלי, איפוא, מסקנתו הכוללת של בית-משפט השלום, ולפיה אין הדברים מעידים כי דעתו "ננעלה" באופן השולל ממנו הפעלת שיקול דעת הוגן. אין לומר כי ההליך כולו הפך בענייננו ל"משחק מכור" (השוו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח(3) 573, 605) .

הערעור נדחה. ממילא נדחית גם הבקשה להורות על הפסקת הדיון במשפט, עד הכרעה סופית בערעור זה.