ע"פ 88/09 באסם מניס נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בתאריך 11.1.01, בשעות אחר הצהרים, תקף המערער את איברהים חליפה (להלן: המתלונן), על ידי

כך שהלם עם קרש עץ על ראשו. כתוצאה מכך איבד המתלונן את הכרתו, ומשהובהל לבית החולים אובחנה בראשו חבלה חמורה. במהלך משפטו בפני בית המשפט המחוזי טען המערער כי מעשיו חוסים בצילו של הפטור מכוח הגנה עצמית, אולם גרסה זו לא זכתה באמונו של בית המשפט, שהרשיעו בעבירה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על כך נדון המערער לשנתיים מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכנגד עונש זה מופנה הערעור.

בעת ביצוע העבירה היה המערער בן 20, וכאז כמו היום הרשעתו הנוכחית היא כישלונו המוכח היחיד בפלילים. עובדה נוספת החשובה לענייננו היא, שאף שהעבירה עליה הוא נקרא לתת את הדין בוצעה בחודש ינואר 2001, הוגש כתב האישום לבית המשפט המחוזי רק בחלוף חמש שנים (בינואר 2006). זהו שיהוי מוזר ותמוה, עליו לא קיבלנו הסבר, ולכך משמעות מיוחדת כאשר מדובר בנאשם צעיר שבעת ביצוע העבירה נמצא בתחילת חייו הבוגרים. נוכח שיהוי זה סבור בא-כוחו כי נכון להקל בעונשו של שולחו, וכך נכון לעשות גם מטעמים נוספים: הודאת המערער, חרטתו והשנויים שהתחוללו בו מאז שנת 2001. לבסוף, נטען כי לזכות המערער עומדת גם הגנה מן הצדק שמקורה בהנחה (שהתבדתה) כי השהוי הממושך בהגשת כתב האישום, מקורו בהחלטה שלא להעמידו לדין.

הנאשם חטא באלימות קשה. על רקע של מה בכך (לגרסתו, סכסוך בין נהגים), הוא חבל במתלונן בראשו, ועם התנהגות כזו לא ניתן להשלים, במיוחד כאשר תופעת האלימות בחברה הישראלית פשתה כנגע. עם זאת, לא ניתן להשלים עם העמדה לדין בשיהוי כה רב, והדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר בשנות העשרים לחייו של נאשם, במהלכן משנה הוא לעתים את אורחותיו מן הקצה אל הקצה. לפיכך, ואף שהעונש אותו גזר בית המשפט המחוזי אינו חמור כלל, החלטנו להקל עוד עם המערער, ולהעמיד את תקופת המאסר בה ישא על 18 חודשים. יתר רכיביו של גזר-הדין יעמדו בעינם.

המערער יתייצב לשאת בעונשו בבית המשפט המחוזי בחיפה, ביום א' בסיון התשס"ט (24.5.09), עד לשעה 10:00.